איבדתי את חבריי הטובים בגלל מכתב

עשרה ילדים היינו, עשרה לוחמים, אחים לנשק חדורי אמונה ואהבה לחיים, בכל הפעולות הבסנו את האויב עד שמכתב אחד הכריע את כולנו….

היא עמדה שם בדיוק מולי, מעבר לכביש במעבר החצייה. עיני הישירו אליה מבט, השנים לא נתנו בה את אותותיהם, נהפוך הוא. אך אז במרחק 6 מטר של אספלט ושבע שנים של שנאה וטינה תהומית לא ראיתי כל זאת, לא התבוננתי בה בעיני גבר באישה, לדידי היא הייתה אויב. לדידי היא סימלה את כל הרוע, הרשעות, חוסר הצדק , הבגידה ואובדן היקר לי. רגשות מוכרים מהעבר עלו וצפו, שיני חרקו ללא שליטה, הכעס, התסכול, חוסר האונים, הצער והיגון סחפו אותי ליום אחד גורלי, ליום אחד בשנת 1977, יום אשר שינה את תפיסת עולמי ועולמם של חברי לנשק, יום בו איבדתי את היקר לי, את האני שלי, את ישותי ותקוותי, יום בו איבדתי את חברי הטובים. ומאותו האירוע לילה לילה עולים וצפים הזיכרונות רודפים ומלווים אותי בשינה טרופה, זיכרונות עבר אשר נדחקים ביום, אך צפים בליל. תמונה אחר תמונה של אחים לנשק , פנים מעוותות מפגיעת כדור, עיניים מבועתות בין ייאוש לתקווה ובעיקר כאב. זעקות השבר ונשיכת שפתיים, צבע החאקי ספוג באדום, פרפורי גסיסה, השתנקות ופרכוס אחרון… ולאחר מכן שקט מקפיא.

עשרה ילדים היינו, במדי צבא, חגור, נשק, חדורי מוטיבציה ותשוקה לחיים כמו שרק ילדים בני 19 יכולים להיות. על פנינו צבעי הסוואה, זה עתה סיימנו את התדרוך האחרון לפעולה שתוכננה לאותו לילה . לחצות את קווי האויב להרוג אישיות בכירה ולחזור לבסיסנו בשלום. בסיום התדרוך חולקו המכתבים שהגיעו זה עתה מהעורף, אלינו לחזית. המכתבים, היו הקשר היחידי שלנו עם החיים האמיתיים, הקשר ליקרים לנו. החופשות המעטות שקיבלנו היו כל כך קצרות שלעיתים היינו מעדיפים להישאר בבסיס.
גם אני קיבלתי מכתב מדליה חברתי, קראתי בצמא את השורות. עיני חלפו שוב ושוב על משפט הסיום "אני אוהבת אותך, מתגעגעת אליך וממתינה לך, שלך לעד דליה" קיפלתי בזהירות את המכתב, טמנתי אותו בכיס חולצתי קרוב ללב. מכתב זה כמו ייתר המכתבים ילווה אותי עד למכתב הבא, אני אקרא אותו שוב ושוב וינוק את דברי האהבה והערגה לכל נים ונים בגופי, כל מילה תיתן לי את המוטיבציה להילחם, להסתכן, להפנים שאני שומר על עתידי ועתיד ילדי שעדיין לא הגיחו לעולם…

מכתבי האהבה שהגיעו אלינו אחת לשבוע היוו לנו הלוחמים סם חיים, המכתבים מהבית ובעיקר מהחברות היו עדות כי אנו חשובים למישהו ולמשהו שכדאי להילחם עליו. רחש רגלים רצות בעלים היבשים הסב את תשומת ליבי, הרמתי ראשי והתבוננתי באייל המ"פ, ראיתיו משליך דף מכתבים, חופן את פניו ומתרחק מאתנו בריצה, הרמתי את נייר המכתבים ורצתי אחריו. בצבא קראתי לו המ"פ, באזרחות קראתי לו אחי.
ועתה, לראשונה במסגרת הצבא פניתי אליו ושאלתי, אחי, מה עובר עליך? אייל ניסה לומר משהו, שפתותיו רעדו ללא יכולת להשלים ולו מילה אחת.

התבוננתי באייל, החבר שליווה אותי כברת דרך ארוכת השנים, התפרק מול עיני… לאחר מספר דקות, הרים את ראשו, פניו חיוורות ומיוסרות, דמעותיו חרטו וחרצו את צבעי ההסוואה שעל פניו, הוא הושיט את ידו ולקח את המכתב שאחזתי. בקול סדוק ומרוסק מכאב קרא בקול רם את תוכן המכתב… צמרמורת וקור אחזו בגופי, אייל המופנם משתף את צערו ויגונו מול כל הכיתה, למרות שניסתי להקשיב, איני זוכר את כל המילים הנבובות, אבל כשהקריא את השורות הבאות, לא יכולתי להישאר אדיש, כל מילה נחקקה ונחרטה על לוח ליבי, כל מילה הכאיבה וצרבה יותר מחדירת כדור.

"על פי חישוביי אני אראה אותך במהלך השנה רק שתיים עשרה פעמים, וגם אז למספר מועט של שעות, אתה חייב להבין, אני עדיין צעירה וכשכל חברותי יוצאות עם החברים למועדונים, לסרטים, רוקדות עד כלות הנשימה, אני נשארת לבד. די איני יכולה יותר, אני עדיין אוהבת אותך ואיני רוצה להכאיב לך, גם לי המצב לא נעים, אך גם לשקר לך איני רוצה ולכן אני משתפת אותך בתקווה שתבין… אני מרגישה כי ילדותי בורחת בין אצבעותיי, הציפייה לבואך והדאגה לחייך מטריפות את דעתי, אני מוצאת את עצמי חושבת עלייך יותר מאשר על עצמי, אני רוצה לחיות, ליהנות, לחוות חוויות נעורים, אני רוצה להיות נערה נורמלית, אני איתך ולא איתך אתה בליבי ובראשי, אך אתה לא כאן איתי ויום שחירורך מהצבא כה רחוק… לאחרונה הכרתי חייל מהקריה, אתה בוודאי מכיר אותו, הוא היה באותה שיכבה שלנו והוא מגיע כל יום לבית ונגד כל ההיגיון התפתח בנינו רומן" ו… אייל שתק, דמעותיו זלגו ללא קול, הוא לא היה צריך להמשיך, הבנו את ההמשך. הבנו את כאב הפרידה וההשפלה… דריכות, קיפאון, והלם אחזו בכולנו. מיכל ואייל היו הזוג שכולנו התקנאנו בהם, היכרותם הייתה רבת שנים, יחד עם זאת לרובנו היו חברות בעורף, לכולנו היו אהבות, ציפיות, געגועים ותקוות. כל אחד מהלוחמים היה גבר קשוח, ולמרות צבעי ההסוואה שהיו מרוחים על פניהם ראיתי כי המכתב השפיע. כולנו שירתנו ביחידה קרבית, החופשות נקבעו ברוב המקרים ע"פ רמת הכוננות וכשהכל היה שקט היינו יוצאים אחת לחודש. לעתים היינו מגיעים לבית, ובטרם היינו חולצים את נעלינו, היינו נקראים לשוב.

למרות ששמעתי את המילים, מוחי סירב לעכל את הבשורה, לא האמנתי למשמע אוזני, כל מילה שיצאה מפי אייל חברי, אחי והמ"פ שלי בצבא, נזרעה בגופי ולאחר שנים זרעים אלו נבטו והיו אבן נגף בחיי. מאז ועד היום סף האמונה שלי באנשים בכלל, ובנשים בפרט שואף לאפס.

באותו לילה ארור, אף אחד מאתנו לא עצם את עיניו. לא עודדנו אחד את השני כבעבר, לא חזרנו שוב ושוב על תוואי הדרך ובמקרה שמשהו ישתבש לא חזרנו על תוואי הנסיגה, כל אחד מהלוחמים היה מכונס בעצמו, לכולם הייתה מחשבה שהמכנה המשותף היה האם החברה בעורף בוגדת בי? האם היא תחזיק מעמד עד השחרור? האם אני הבא בתור לקבל מכתב דומה? בראשי רצו מחשבות, מחשבות על דליה חברתי בזרועותיו של גבר אחר… מחשבות על בגידה והפרת אמונים, המחשבות כרסמו כל חלקה טובה בגופי ובנשמתי. המוטיבציה לשרת בחיל קרבי כלוחם התחילה לקבל גוון אחר, גוונים של איזה פרייאר אני, החיילים המשרתים קרוב לבית זוכים בכל הקופה, גם בחברות שלנו. לא רק בי חלפו המחשבות, לכל חברי לנשק עברו בראש אותן מחשבות… דממת מוות השתררה במאהל. בעבר, לפני כל פעולה, אייל היה עובר מחייל לחייל ומוודא שהוא מבין את כל פרטי המשימה. עתה אייל היה מכונס בעצמו.
בשתיים לפנות בוקר הוביל אייל המ"פ אותנו הלוחמים ואת עצמו אל מלכודת המוות. בניגוד להנחיות,להוראות, ולתרגולת, הוא הלך והוליך אותנו אל המארב המתוכנן שהמחבלים הציבו. אנו שהיינו מאחוריו לא הסבנו את מחשבותינו לצירי התנועה בהם הלכנו. ראשנו היה במחוזות אחרים… בראשי ובראשם של הלוחמים הדהדו מילותיו של אייל שבקולו המרוסק מכאב קרא את המכתב, וחרץ את גזר דיננו… לי ולחברים הדהדו המילים מתוך מכתבה של מיכל "לאחרונה הכרתי חייל מהקריה והוא מגיע כל יום לבית ומבלי שארצה התפתח בנינו רומן " הקרב היה קצר, המחבלים הפתיעו אותנו בעוצמת האש שהמטירו עלינו . אייל אחי וחברי לחיים, ועוד שלושה חברים לוחמים, קיפחו את חייהם במכת האש הראשונה, אנו השבנו אש והרגנו את החוליה, אך לאייל ולשלושת החברים זה היה מאוחר… מכתב אחד ששלחה ילדה, קיפח את חייהם של ארבעה לוחמים. היינו בסך הכל ילדים בני תשע עשרה, חברי ואחי לנשק היו בני תשע עשרה במותם, ילדים שיכלו לחיות חיים שלמים. להיות בעצמם אבות לילדים ועתה הם הלכו למקום ממנו אין חזרה. מכתב אחד הרס עולמות של הורים, אחים, אחיות, חברות. מכתב אחד מילדה מוטט עולם שלם של חיים וערכים…

למחרת כתוב היה בעיתון כי ארבעה מחיילנו לא שבו לבסיסם… באף עיתון לא היה כתוב את סיבת המוות. באף עיתון ובאף מהדורת חדשות לא צוין כי שישה ילדים, לוחמים, אף שנשארו בחיים, איבדו לעד את עצמם… וועדה מיוחדת הוקמה לחקור את הכישלון, ולאחר התחקיר הוחלט לפרק את המחלקה. שני חברים נוספים נפלו במלחמת לבנון הראשונה ובחלוף השנים, שני חברים נוספים אושפזו במחלקה הפסיכיאטרית, החבר האחרון עזב את הארץ לחפש את עצמו ועקבותיו לא נודעו…

הרמזור התחלף מאדום לירוק, מיכל חצתה את הכביש במהירות, ומאחר ומשקפי שמש גדולים כיסו את עיניה איני יודע אם ראתה וזיהתה אותי.
עשרה ילדים היינו, שישה בטרם עת החזירו את נשמתם לבורא, שניים לקו בהלם קרב וחיים בעולמות משלהם, אחד הלך לחפש את עצמו בעולם ואני, נע ונד בין עולמי, לעולמם….