"על מקלט העץ: סיפור של תקווה והתמדה"

השנה  -2010, ואני שוב מצאתי את עצמי במצב שגרם לי להרגיש כמו חיה, אבודה ונטושה על ספסל עץ קשה. זו הייתה תקופה שבה חשבתי שהימים האפלים מאחוריי, שהשארתי מאחור את ילדותי המאופיינת בפגיעות ובחוסר ביטחון. אבל לחיים, על כל מורכבותם, היה אתגר נוסף עבורי.

אני זוכר את ספסל העץ הזה, שהפך למקלט היחיד שלי, לביתי בעולם שנראה לי כל כך עצום וזר. כבר לא הייתי ילד, ובכל זאת הרגשתי פגיע כמו שהרגשתי בשנות ה  – 60   .  70

. תחושת חוסר הבית הזו הייתה בלתי נסבלת, כי היא עוררה בדידות, נטישה וחוסר יכולת

בסיום היום התקלחתי  בחוף בת ים,  מספסל העץ  שהיה לי לחדר שינה הייתי יכול להתבונן  ממרחק   150 מטר בניין הענק שבנייתו הייתה לקראת סיום. זה היה מגדל מרשים, סמל לקידמה והישג. בכל לילה, גופי נח על ספסל העץ, אך רוחי עלתה לעבר הבית הזה שהיה במגדל הזה. דמיינתי אותו, עם קירותיו המוצקים והמגנים, חלונותיו שטופים באור והחמימות המסבירת פנים שלו. זה היה חלום שנראה כל כך רחוק ובלתי ניתן להשגה, אבל זה הפך לכוח המניע שלי, הסיבה שלי לקום כל בוקר.

המציאות שלי הייתה שונה לגמרי. יום אחרי יום, התמודדתי עם פגעי מזג האוויר, החום המוחץ של הקיץ והקור הצורב של החורף. נאלצתי להתמודד עם נרקומנים משוטטים, חתולי רחוב המחפשים מחסה וכלבי רחוב רעבים. כל יום היה אתגר, מאבק על ההישרדות שלי.

ובכל זאת, סירבתי לאכזב את עצמי. ידעתי שעלי לעבוד ללא לאות, ללא הרף, כדי לקוות לשנות את מצבי. המטרה שלי הייתה ברורה: להשיג בית, בית שבו אוכל סוף סוף להרגיש בטוח ומוגן. האמצעים להשיג זאת, השתמשתי בכולם, ללא יוצא מן הכלל. הלכתי לחפש עבודה, קטנה ככל שתהיה, ועבדתי שעות ארוכות כדי להרוויח כל שקל. לקחתי הלוואות, לפעמים בחוסר רצון, בידיעה שזה יקרב אותי למטרה שלי. הקרבתי נוחות מיידית כדי להשקיע בעתיד שלי.

ימים הפכו לשבועות, שבועות לחודשים. כל מכשול שהתגברתי  עליו קירב אותי קצת יותר לחלומי. אני זוכר רגעים של ספק, שבהם התשישות הפיזית והרגשית איימה להשתלט. אבל שאבתי עמוק בתוכי כוח שלא נחשד, נחישות עזה לא לוותר.

ואז, אחרי שעות ארוכות של עבודה, והלוואות רבות, הצלחתי סוף סוף לרכוש את בית חלומותיי. אני זוכר את היום הזה כאילו זה היה אתמול. הרגע שבו דרכה רגלי בחלל הזה שיהיה שלי, שבו הרגשתי את חמימות הקירות סביבי וכשראיתי את האור מסתנן מבעד לחלונות. זה היה ניצחון מר ומתוק, תערובת של רגשות שאין לתאר. הבנתי שאני כבר לא נשמה אבודה על ספסל עץ, אלא אדם שהצליח לשנות את חייו, למצוא בית.

הסיפור הזה הוא הרבה יותר מסתם תיאור של הניסיונות וההצלחות שלי. זוהי עדות לחוסן, תקווה ורגש עז. זה סיפור על מאבק ההישרדות, התמדה מול מצוקות וכוח הרצון האנושי. זה סיפור של טרנספורמציה, מהבדידות של ספסל עץ לחמימות של בית.

זוהי גם תזכורת רבת עוצמה לכך שהחיים הם לא רק על הנסיבות הנוכחיות שלנו, אלא על היכולת שלנו להתגבר עליהן. זה שיעור בחשיבות של להחזיק בתקווה, גם כשהכל נראה אבוד, ולהמשיך להתקדם, צעד אחר צעד, לעבר החלומות שלנו. זה סיפור שחוגג את החוזק והחוסן של הרוח האנושית.

עכשיו אני יודע שתקווה ועבודה קשה יכולים להוביל להישגים גדולים. הפכתי לעד חי לכוחם של החלומות, ההתמדה והנחישות. הסיפור שלי הוא תזכורת לכך שגם כשהחיים מורידים אותנו על הברכיים, יש לנו את היכולת להרים את עצמנו וליצור מחר טוב יותר.

היום אני מסתכל אחורה בהכרת תודה ובגאווה. אני אסיר תודה על כל ניסיון שהתגברתי עליו, שכן הוא עיצב אותי לאדם חזק ועמיד יותר. אני גאה באדם שהפכתי להיות, באדם שמצא את הכוח לשנות את המציאות שלה ולהגשים את חלומותיה.

הסיפור שלי הוא הזמנה להאמין בעצמך, להתמיד ולעולם לא לוותר. היא תזכורת לכך שגם כאשר אנו מתמודדים עם החושך העמוק ביותר, תמיד יש קרן של תקווה מאירה איפשהו. רק פקח את העיניים ואת הלב שלך פתוח לאפשרויות.

שהיפור הזה ייתן השראה למי שקורא אותו

שלכם ובשבילכם

איציק