בלב חושש מהבלתי נודע , סימנתי עוד איקס … עוד יום אחד , עוד לילה אחד . עוד שתי ארוחות צבאיות

,שלוש שנים, עשרות הרוגים חטיפות מארבים שמירות פטרולים ושישה חברים בלב ובנפש  שהיו ואינם

. השנים וכל מה שהתלווה אליהם יישארו מאחור ,

הזיכרונות כצל שחור ילוו אותי בכל צעד בכל מעשה בכל שלב בחיי עד היום בו אחזיר את נשמתי לבוראי  .

אבל אז בלילה ההוא      חשש  מהבלתי נודע  נטמע בי , , לא היה לי לאן לחזור . לא בית, לא משפחה , לא חברים .

שוחררתי …. אותות מלחמה  תעודת שחרור בידי, מכתב הוקרה ,ונשמה אחת טועה …. ,

סמ"ר טהורי יצחק  , כבר אינך רכוש צה"ל .

ואז זה הגיע משום מקום בניצוץ במחשבה, רעיון ,קרש הצלה  . אני חוזר לסיני  לחופים הלבנים האינסופיים  הבתוליים

לבדואים האדיבים וגם החשדניים , לאורחות החיים אליהם נקשרתי  . לחום היום וצינת הלילה .

לחוסר המעש, ולחוסר חשיבות הזמן העומד מלכת. לריח עשן החשיש המתקתק שלוקח אותך לעולמות אחרים .

השנה 1978 הימים ימי יולי החמים  , הסכם השלום עם המצרים נחתם. ומישהו מבלי לשאול את דעתי השיב את המקום שהיה לי למפלט, לבריחה ,

להתנתקות , לזיקוק הנפש , לשיכחה, למרגוע , למילוי מצברים, לאובדן חושים, לזיקוק המחשבות  כל זאת בעזרת  צמחים  נפלאים שנקראים חשיש  ומריחואנה

ומרחבים אינסופיים של מדבר ,בדידות , שקט חשבון נפש , חופים נפלאים, רשרוש הגלים ,וכוכבים זוהרים .

ריח עשן החשיש המתקתק מנתק אותך מהמציאות הבלתי נסבלת שהייתי שרוי באותה התקופה  .

שם במרחק 5 שעות נסיעה מהמרכז   נמצא  חבל ארץ  הנקרא  סיני.  המקום שבו יכולתי לצעוק בכאב את שמות חברי  שהיו

ואינם . לבכות על ילדותי האבודה לבכות כחיה פצועה ביללה חסרת מעצורים  ואף אחד לא  יביט בך כמשוגע . סיני .

עם המרחבים העצומים  שהיו לי לבית ,למקלט, למחבוא לבריחה מעצמי .

לחצתי על דוושת הגז המחוג הראה 160 קמ"ש . כביש הערבה מעולם לא נראה עוין כל כך . בלי משים. דמעה התגנבה

וזלגה. צופנת בתוכה תערובת של תסכול זעם, חוסר אונים, תשוקה, חרדה, בושה, אהבה ושנאה . האוויר היה דחוס מחום.

הרוח שזרמה  מהחלון הפתוח היה אוויר מהגיהינום  שהזרים את הרוח החמה  אל גוף כלוא במערבולות של  תעתועים.

הסמים והאלכוהול שנטמעו בראשי רק העצימו את החוויה. חוויה שטלטלה אותי וזרקה אותי לעולמות לא לי.

למקומות אשר גם בחלומות הארוטיים שלי לא הגעתי כה רחוק. למקומות שהמילה מוסר  נותרה רק בחזקת מילה ריקה מתוכן.

בדיוק כמו נשמתי שאבדה בלילות סיני מול שמים זרועי כוכבים חופים לבנים  ים תכול וסודות אפלים. שם בכחול הים, לובן החופים,

הכוכבים הזוהרים. איבדתי את האמון בקדושת הנישואין. שם בחולות סיני  בין  שאיפת סיגריה מלאה בחשיש ובין לגימה של וודקה.

הבנתי שאין פרות קדושות וגם אני יכול להפר את האני מאמין שלי. שם לראשונה בגדתי באשתי, בילדי, ובמה שהאמנתי.

אני שהפרתי את הברית של קדושת הנישואין. לא ידעתי עד כמה רחוק ימים אלו יובילו  אותי . לחיצה על כפתור ההשמדה העצמית נלחצה ומחוגי הזמן החלו בספירה לאחור .

.האדם שרק לפני שלושה ימים עשה את דרכו לחופי סיני הוא אינו האדם שנוסע בזה הרגע בחזרה אל המקום שהיה לי כביכול בית.

אל האישה האוהבת  והילדים שלא ידעו מאום .

ארבע שנים זה הזמן שעבר מיום בו קיבלתי את פנקס השחרור מהצבא. תעודה אפורה שאינה יכולה להכיל את שעבר על  סמ"ר יצחק טהורי.

שלוש שנים של שירות חובה ועוד חודשים רבים  של  ימי מילואים רווי דם בלבנון . זיכרונות של לילות לבנים, שינה טרופה .

ריח גופות חרוכות המלוות אותך בכל נשימה ונשימה .שינה ויקיצה עם גופות החברים  אשר נותרו ילדים לנצח נצחים ,

חיים אבודים בתהום הנשייה  ובדידות של נצח במרחבי הזמן והיקום. בזמן הזה הספקתי להינשא ולהביא שני צאצאים לעולם.

הנישואין שלי כמו דברים אחרים שעשיתי בזמן ההוא היה סוג של בריחה. קרש הצלה מעצמי. אבל סיני  על כל מרחביה חופיה תכול המים והמרחבים

הייתה ונותרה המקום בו הרגשתי הכי בבית. ועתה גנבו לי אותה . בהינף קולמוס אחת  איבדתי  את סיני ומה שהיא סימלה עבורי .

ועתה דקה לפני שמישהו ייקח את אהובתי ,חזרתי לחבקה ולאמצה אל לוח ליבי .

מעבר הגבול מישראל לסיני לא היה לי לזרה . החיילים המצרים כבר הכירו אותי זה מקרוב . בכל פעם הייתי מביא להם  את מי השטן,

כך הם קראו לוודקה. והם חיכו לי ולבקבוק הארוז בשקית  שהבאתי עבורם. בזכות התשורה הזאת עברתי את הגבול במהירות וללא תקלות .

נופי סיני המוכרים חלפו עברו מול עיני המשתאות. שתיתי בצמא את  תכול הים משמאלי וחיבקתי את ההרים הצבענים המתנשאים מימין .

מעט לפני העיקול לאי האלמוגים  פגשתי אותם. עומדים חסרי אונים ליד רכב  כשמכסה המנוע פתוח ועשן לבן מיתמר מהמנוע . הם נופפו בידיהם ואני עצרתי.

מעולם לא ידעתי לדבר אנגלית אך הבנתי שבכוונתם לנסוע  בדיוק לאן שאני נוסע לכפר דהב  .

הגבר שישב לצידי הושיט  יד לבנה והציג את עצמו …סטפן .  מתוך רצף המילים הלא מובנות  הבנתי שהם זה עתה נישאו והגיעו לסיני לירח  דבש .

הצצתי במראה וכל  מה שראיתי זה זוג עיניים ענקיות בצבע תכול טורקיז בדיוק כמו צבע המים שמשמאלי . היא הישירה מבט ..

ואני כמעט פספסתי את הסיבוב .  140 ק"מ של כביש ושעה אחת של נסיעה . ברוכים הבאים לדהב .

נפרדתי מאורחי בנימוס .

חברי משכבר הימים   אחמד הבדואי סיפק  לי שלוש אצבעות חשיש ושקית מריחואנה  . הבריחה החלה  …….

בשעות הערב פגשתי את סטפן . הוא ניגש אלי ומתוך כל המילים הבנתי… הוא רוצה  לרכוש סמים .

הוצאתי מכיסי גוש חשיש והושטתי  לו . הוא הביט בהשתאות, ניסה להוציא שטרות של כסף ולשלם לי . הסטתי את ידו בסירוב .

כל מה שרציתי להיות לבד עם עצמי. והוא התעקש להיות מנומס  וישב לצדי

המשכתי לעשן בשתיקה . יונק בשקיקה את הסיגריה  עשן המריחואנה נכנס  לראשי. כולם מוסיפים טבק סיגריות למריחואנה.

אני עישנתי את החומר טהור ומזוקק. כך אהבתי, כך זה השפיעה. כך נזרקתי לעולמות אחרים  . ואז היא הופיעה .

לבושה בגלביה  צחורה כשלג. גופה הצנום נבלע בתוך הבד הלבן. מסתיר את חמוקי גופה. גוף נערי משהו . גוף שלא ידע עדיין לידות.

הבטתי בה . שיער קצר עיטר את ראשה .פניה היו אטומות. עיניה הגדולות לא הביעו דבר. בשקט היא החליקה והתיישבה ליד בעלה

. הוא הושיט לה את הסיגריה . הבטתי בידה הקטנה מתקרבת לפיה, שפתיים מצוירות ינקו את העשן  הישר לתוך ריאותיה . וכך סיגריה ועוד סיגריה עישנו בשתיקה .

חברי אחמד  הופיע משום מקום. לאחר מספר מילות נימוס הוא הציע לזוג לנסוע להרים .זאת הייתה המומחיות שלו להתפרנס .

סטפן התלהב אשתו פחות , אבל לבסוף הסכימה. הכרתי את המקום שאחמד הציע  . הר גבוה הצופן בתוכו  נקיק צר ומדהים  הסוגר עליך.

חול מדבר רך מזמין אותך להשיל את הנעליים וללכת יחף . ממעל הכוכבים בטווח מגע יד מנצנצים . החיבור המושלם לטבע ,לעצמך לבוראך .

ומאחר ורציתי להיות עם עצמי נפרדתי מהם לשלום ,  אחמד וסטפן ניסו ללא תוצאות לשכנע אותי להצטרף. הנפתי ידי בביטול והתחלתי לפסוע לכיוון הים .

ואז לראשונה שמעתי את קולה  מילה אחת שאינה שייכת לכל בליל השפות אנגלית וערבית  מילה שנאמרה בעברית . בוא .

באחת  עצרתי  את עצמי . האם אני הוזה ? האם שמעתי נכונה ? הבטתי בה . עיניה הענקיות הישירו אלי מבט מפציר ….. נעניתי לבקשתה

מתוך תא המטען של הרכב  מתחת לגלגל הרזרבי הוצאתי את שק השינה  שליווה אותי בכל השירות הצבאי

סיגריית החשיש החליפה ידיים . עישנו בשתיקה ורק טרטור המנוע שהתאמץ לפלס דרך חולות סיני הפר את הדממה .

לאחר כשעה נסיעה הגענו לקניון . שם הייתה הסוכה.    אחמד פרס מחצלת והלך לחושה שלו מותיר אותנו לנפשנו

הכנסתי את הקלטת של להקת הדלתות לטיפ של אחמד המוזיקה בחלל הקניון קיבלה צביון אחר.

הצלילים  ערפלו את החושים לפסגות של טירוף חושים. העברתי לה את הסיגריה אך במקום לאחוז בסיגריה היא אחזה בידי  לופתת את פרק ידי ומתרוממת  לאיטה … .

גופה התנועעה לצלילי המוזיקה, עיניה הגדולות עצומות למחצה .

נשימתי נעתקה . כל ישותי הייתה מהופנטת לתנועות גופה המתפתל לצלילי להקת הדלתות . סטפן הצטרף אליה ובתנועות גמלוניות ומגוחכות רקד מולה.

בתנועת  הזמנה היא הושיטה אלי את ידה ,או  שהיה נדמה לי  הסטתי את מבטי .מעולם לא ידעתי לרקוד .

סטפן ואשתו החלו להתעלס מול עיני המשתאות…… היא השילה את הג'לבייה ונותרה עירומה כביום היולדה

הראש המחשבות צעקו  לקום וללכת… אך הגוף כאילו מוסמר למקומו עיני התקבעו על גופה. זרמים של תשוקה חייתית זרמו בעורקי. האם אני הוזה ?

ידיה אחזו בשתי כפות ידי ומשכו אותי אליה … גופה התחכך בגופי …

עיני טעו בין בעלה ובינה. היא נצמדה אלי אוחזת בעורפי מצמידה את פיה לפי. נרתעתי לאחור

סטפן הושיט יד והצמיד אותי אליה. חשתי את מגע גופה בגופי. חולצתי כאילו קיבלה חיים משלה ונזרקה על המחצלת ..כך גם מכנסי. הבטתי לעבר סטפן

, גם הוא היה ערום כביום היוולדו …מתי הספיק להשיל את בגדיו ? . גופו נצמד לאחוריה כפות ידיו על שדיה.

הרמתי את ראשי לעבר השמים זרועי הכוכבים . לא ידעתי האם הוזה אני או שאני  במציאות מטורפת. מעולם לא נגעתי באישה נשואה…ועד רגע זה ממש לא בגדתי באשתי.

הטבע עשה את שלו , הפיתוי היה חזק ממני ….. חמוקי גופה המתחכך בגופי העבירו בי רעד של תשוקה חייתית

משהו התחיל לחלחל אלי, משהו חייתי מוכר , לא נישלט , חזק ממני, פראי , מתוך נבכי הנשמה הגיע עולה ומטפס כמפלצת האוחזת בטרפה …

הטירוף הגיע אלי… יצר החייה שבי קם לתחייה … מזכיר ימים אחרים, אפלים . אותו יצר אשר שמר אותי חד וחדור מטרה

שתמיד שמר עלי בצבא וגם גרם לי לפעול בניגוד לכל היגיון לרוץ מול האש החיה לתקוף להרוג…  ועתה באזרחות היה לי לזרה, לאסון המתקרב .

הטירוף  עטף אותי  בזרועות תמנון  בלפיתה כאסיר בתא הנידונים למוות  בכוח  הדפתי את סטפן ואשתו רצתי לרכב של אחמד

פתחתי את הבגש ושם בתוך שק השינה היו מדי הצבא  מוכתמים בדמי  ובדם חברי  השכובים ללא רוח חיים ואני  מביט בהם  נוגע מלטף מטלטל בטירוף ואיני יכול להושיעם…..

על גופה הערום הלבשתי את המדים אותם לבשתי מהקרב הארור. היא לא סירבה כאילו הבינה, כאילו התייחדה עם מחשבותיי .

המדים היו גדולים ממידותיה והיה צורך  לאחוז את המכנסיים שלא ינשרו מגופה הנערי .

צלילי להקת הדלתות התמזגו מול הקניון החשוך ואני התמזגתי בריקוד חושני וארוטי , מול גופה הלבוש במדי הצבא המגואלים  והמוכתמים בדמם ובדמי…..

ידי משכו בכוח את שיערה לאחור משכיב אותה על המחצלת. סטפן נישכב לצידי מלטף את ראשי ……

שם בחולות סיני, בסוכה של אחמד מול שמים בהירים  כוכבים מנצנצים,  שלושתנו התמזגנו לגוף אחד בתענוגות בשרים טהורה.

חיים ומוות התמזגו בריקוד של תאוות בשרים.  פניהם של חברי חלפו מול עיני . כל אחד בתורו נטמע בגופי והיתנה אהבה עם האישה הזרה שנקרתה בדרכי.

את שמה לא ידעתי וגם לא שאלתי  .כל ישותי התמזגה  בגוף אחד עם שישה נשמות שהיו ואינם…

כל ששת חברי  התמזגו בלילה זרוע כוכבים עם אישה, ילדה  עלומה …..שישה ילדים קמו לתחייה בלילה ההוא. שישה חברים נטמעו והיו לגוף אחד

..לגוף שהתמזג עם מדי הקרב הספוגים בדמם ובדמי ..

השחר הפציע , הראש חישב להתפוצץ .  קיפלתי את המדים בקפידה והחזרתי אותם לשקית וטמנתי אותם עמוק בתוך שק השינה.

סטפן ואשתו היו שכובים  בשינה עמוקה חסרת דאגות ….  אחמד כהרגלו הכין לי את הקפה שכה אהבתי. שחור, חזק, מר  ומעורר .

הוא לא שאל ואני לא נידבתי

אספתי את חלקי נשמתי וחזרתי לחושה ששכרתי . הנחתי את ראשי על המזרן ובשינה טרופה והזיות נרדמתי …

לא זוכר מתי התעוררתי …לא זוכר את האירועים שהיו …דוחק מדחיק מרחיק מעלי כל זיכרון. לא יודע האם  כל האירועים שחוויתי היו

או בעוד רגע אתעורר מחלום בלהות ..כל ישותי רצתה לקום, ללכת, לברוח

כביש הערבה היה לפני ,  ושביל ארוך של זיכרונות נותרו מאחורי … ודרך לאל חזור לפני …. הדרך אל חורבן הבית והמשפחה החלה …

אישה ,שני ילדים ונפש אחת טועה ……. לילה  אחד ששינה את כל תפיסת עולמי .. לילה אחד ששינה את חיי.  לילה אחד בו נלחץ כפתור ההרס העצמי

ושעון הזמן תקתק והוביל אותי  לפת לחם ולחסר בית … לבדידות משמימה .. לילה אחד בו איבדתי את אשתי וילדי ..

.לילה אחד בו התייחדתי  עם חברי המתים והחייתי אותם בתאווה בשרים חסרת רסן .

שלושים וחמש שנים חלפו.  , נשים רבות היו בחיי את רובן שכחתי . מחזורים של חיים שלמים חוויתי

הזיכרונות היטשטשו וגם זכר הלילה ההוא כבר היה בתהום השכחה.

.אז משום מקום ללא התראה  הגיעה הודעת הוואצאפ    "התזכור…. מה שהיה בסיני נשאר בסיני ..שלך ללילה אחד…  מריאן "