חרטה

בלב הרצליה פיתוח, השוכנת בתוך ההמולה, שוכנת מגדלור של חוסן ונחישות. קוראים לו בית הגלגלים

 בית הגלגלים. לא בגלל הלצה או משחק מילים, אלא בגלל החיים שניהלו תושביה. הם היו אנשים כמוך וכמוני,

אם כי עם גופים שהיו להם אתגרים להתגבר עליהם, ובכל זאת היו בהם נשמות שהקרינו אנרגיה שאין כמותה.

אחת מהנשמות הבהירות הללו הייתה ויקי.

ויקי, עם רוחה הבלתי מעורערת וצחוקה המדבק, הייתה מרכיב בבית הגלגלים  כל שיחה איתה הותירה אותי עם  יותר השראה,

כל מפגש  איתה לימד אותי שיעור בחוזקה ועליזות.

היא הייתה אחת הלוחמות, מרותקת לכיסא גלגלים אך לא מוגבלת ברוחה. רוחה הייתה בלתי מאולפת, נועזת ויפהפייה – היא עלתה על כל מצוקה שהיא התמודדה.

צחוקה מילא את החדרים וחוכמתה הדהדה אצל כל מי שפגש אותה.

ככל שהכרנו, הפורמליות הנוקשות של הפגישות הראשוניות שלנו פינו את מקומן ללעג ולצחוק שובבים. יום אחד, ברגע של צחוק חסר מחשבה, הושטתי יד והזזתי

 את הידית על כיסא הגלגלים שלה מ"פתוח" ל"סגור". בשבילי זה לא היה יותר מתיחה תמימה, המשך שובב של הקשר בינינו.

אבל באותו רגע, פניה של ויקי נפלו. הצחוק בעיניה התחלף באימה ובכעס עמוקים. שפתיה נפרדו כדי לומר משהו, אבל לא יצאו מילים.

מבטה היה נעוץ על הידית שזה עתה נעלתי, הבעת פניה חרוטה בחוסר אונים.

באותו רגע, כיסא הגלגלים שלה, החופש שלה, האוטונומיה שלה נפגעו בגלל המעשה חסר המחשבה שלי. ההבנה הכתה בי כמו טונה של לבנים.

חציתי קו שלא ידעתי על קיומו, קו שמשמעותו עבור ויקי יותר ממה שיכולתי אי פעם לדעת. זה היה יותר מאשר ידית לכיסא גלגלים; זו הייתה עצמאותה, כבודה

, חוסנה עטוף בידית המתכת הקטנה ההיא.

באותו רגע חולף, הבנתי את חומרת הפעולה חסרת המחשבה שלי. פלשתי בלי משים למרחב שלה, לחופש שלה, והפחתתי את הניידות שלה לפשוט לחיצת מתג.

בשתיקה מחרישת האוזניים שבאה לאחר מכן,

 הצלחתי להסתדר רק עם התנצלות קלושה, "אני מצטערת, ויקי". אבל הנזק נעשה. ברגע זה הבנתי באמת את עומק הקרב היומיומי של ויקי –

לא רק עם האתגרים הפיזיים שלה, אלא גם עם עולם שלעתים קרובות מתעלם מבלי משים בכבודם ובאוטונומיה של בעלי יכולת שונה.

לבי צנח כשהושטתי יד כדי לפתוח את כיסא הגלגלים, התנצלותי ממלאת את האוויר, אבל הנזק נעשה.

מאותו היום הדברים השתנו.

 החיוכים של ויקי היו פחותים, הצחוק שלה קצת פחות מדבק. ניסיונותיי להצית מחדש את הידידות בינינו נראו חסרי תועלת על רקע כובד הטעות שלי.

עם חלוף הזמן עזבתי את בית גלגלים  נושא  עמי את החרטה על פעולתי חסרת המחשבה והלקח שהיא לימדה אותי. היום, שנים אחרי,

אני מוצא את עצמי חושב על ויקי. אני רואה אותה בחלומות שלי, העיניים שלה משקפות את העצב של אותו היום, והלוואי שיכולתי להחזיר את הזמן אחורה ולמחוק את הרגע הזה.

הזיכרון של המבט של ויקי רודף אותי עד היום. זוהי תזכורת לאופן שבו מעשה חסר מחשבה יכול להשפיע על חייו של מישהו וכמה חשוב להכיר ולכבד את המאבק של כולם, גלוי או לא.

מרגע זה והלאה, התחייבתי להתייחס לכולם בכבוד ובאמפתיה המגיעים להם, להבטיח שהקרבות שלהם יזכו להכרה, לא יתערערו. ועכשיו,

שנים מאוחר יותר, מופרדים על ידי זמן ומרחב, אני עדיין נושא את כובד הטעות שלי, את הזיכרון של מבטה של ויקי וחרטה עמוקה.

אבל כל מה שיש לי זה ההווה והלקחים שנלמדו מהעבר. אז היום אני רוצה להגיד משהו שהייתי צריך להגיד מזמן. לוויקי, איפה שלא תהיה,

אני מצטער מאוד. אני מקווה שמצאת את הכוח לסלוח לי, ואני מבטיח  לשאת את הלקח שלימדת אותי עד סוף חיי – שהמעשים שלנו, לא חשובים ככל שייראו,

יכולים להשפיע עמוקות על אחרים. ושכל אחד מאיתנו, ללא קשר לנסיבותיו, ראוי לכבוד והתחשבות בכל היבט בחיינו. אני מצטער, ויקי.

שלך בידידות

איציק