השקיעה האחרונה  סיפור של אהבה מתמשכת"  "מאושוויץ לטיילת

בעיירה השקטה בת ים, בה הים נושק לחוף מדי יום, יצאתי לרכיבת אופניים יומיומית לאורך הטיילת הציורית. הגלים הקצובים המתנפצים על החוף והמרחב העצום של האופק העניקו לי תחושת חופש סוחפת. אוויר הים המלוח מילא את ריאותיי, שיכר את חושיי בעודי מדווש, משאיר מאחור את צרות החיים הרגילות.

כשרכבתי  במסלול הרכיבה, הגעתי בסופו של דבר לבניין מוכר שניצב זקיף ליד הים – מגדלי הים התיכון. בניין זה, שאוכלס בעיקר על ידי תושבים מבוגרים, החזיק בקסם ייחודי.

עם זאת, זה היה זוג מבוגר אחד שתמיד משך את עיני.

כל ערב, כמו שעון, ניתן היה למצוא את הזוג המסור הזה על ספסל עץ יושב , משקיף אל השקיעות עוצרות הנשימה מעל הים.

בעוד שרוב האנשים צפו בירידת השמש ביראת כבוד, עיניהם החזיקו שמץ של מלנכוליה.

דרכינו הצטלבו כל יום, וכאשר דיוושתי על פניהן, החלפנו הנהונים שקטים של הכרה. הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף היומיומי שלי.

יום גורלי אחד, אזרתי אומץ לשבור את השגרה הדוממת. עצרתי את האופניים שלי לידם, . בציפייה רועדת הצגתי את עצמי, והם, בתורם, חלקו את שמותיהם.

האשה, רחל, הייתה הראשונה שהושיטה את ידה, חיוכה החם סתר את שבריריות גילה. האיש, רובי, הלך בעקבותיו, ידו רועדת קלות כל כך כשלקח את שלי.

בזמן שהחלפנו נעימות מנומסות, לא יכולתי שלא להבחין בהילה העדינה של שנים שבילו היטב יחד. הם היו נשואים במשך 55 שנים מדהימות,

ואהבתם והדאגה המתמשכת זה לזה היו מוחשים.

למחרת, חזרתי לצדם, הסקרנות גברה על ההסתייגות שלי. לבסוף הבעתי את השאלה שהתנוססה בלבי: "למה שניכם נראים כל כך עצובים ?"

רייצ'ל מיצמצה, כאילו התעוררה מחלום, וביקשה ממני לחזור על השאילתה שלי.

"למה אתם כה עצובים ?" שאלתי, בקול מלא אמפתיה.

העיניים שלהם ננעלו על שלי, ורייצ'ל, עם שמץ של דמעות נוצצות, החלה לחלוק את סיפורם. הם צפו בשקיעה מדי יום, אבל עבורם, היא סימלה לא רק את סופו של עוד יום

אלא גם את הגישה הבלתי נמנעת של שנות הדמדומים שלהם. מבטם המשותף לעבר השמש השוקעת החזיק בהכרה מרירה ומתוקה בארעיות החיים.

שלהם לא הייתה עצבות החרטה, אלא המודעות הנוקבת לכך שכל יום יכול להיות האחרון שלהם.

באותו רגע הבנתי. קלטתי באמת את שבריריות החיים ואת החשיבות של להוקיר כל יום שעובר. לאיש לא היה וודאות שהמחר יגיע.

למחרת, יצאתי למסע לקוסטה ריקה, והשארתי מאחור את הטיילת ואת המראות המוכרים שלה. כעבור 14 ימים חזרתי לארץ וחידשתי את רכיבת האופניים היומית שלי במסלול הטיול. ציפיתי לראות את רייצ'ל ורובי על הספסל שלהן, בצללית על רקע שמש הערב.

מרחוק הבחנתי ברייצ'ל יושבת לבדה על הספסל. רובי נעדר באופן בולט. בלי לבקש רשות החניתי את האופניים שלי והתיישבתי לידה.

הדקות נמתחו לחיבוק חסר מילים של חברות.

לבסוף, רייצ'ל שברה את השתיקה. "הוא הלך למקום טוב יותר," היא לחשה, קולה רועד בתערובת של צער והקלה. "אני מקווה שהכאב הנורא כבר לא מכביד עליו".

ללא היסוס הושטתי יד וחיבקתי אותה חזק. באותו רגע, היא הרגישה כל כך שברירית, כמו צלצול של זיכרון שנסחף ברוח. ראשה התמקם בחזה שלי,

והיא התחילה לבכות. בהתחלה דמעותיה זלגו בהיסוס, כאילו לא בטוחות בקיומן, אבל עד מהרה הן זלגו כמו נהר הפורץ דרך סכר.

בין הדמעות והמילים השבורות, אספתי את האמת הכואבת. הם איבדו את בנם היחיד במלחמת שלום הגליל. סיפור האהבה שלהם התחיל בזמנים האפלים ביותר,

בין חומות אושוויץ, שם נספו כל משפחותיהם במהלך השואה. דרך קושי בלתי נתפס, הם מצאו נחמה זה בזו, ועכשיו, גם רובי עזב.

לפתע, רחל הפסיקה לבכות, ועיניה הדומעות פגשו את עיני. היא דיברה בנחישות שקטה, "אני שמחה שרובי הלך לפני. אני לא יכולה לדמיין איך הוא היה סובל את הסבל הנורא הזה אם הייתי הולכת לפניו."

דמעות עלו בעיניי כשהחזקתי את ידיה השבריריות והרועדות. לחשתי, "רחל, את אישה חזקה ומרשימה. רובי הייתה רוצה לראות אותך מחייכת."

עם זה, עודדתי אותה בעדינות לעמוד, ויצאנו לטיול קצר לאורך הטיילת, זרוע בזרועות. הרוח המלוחה סיערה את שיערנו כשטיילנו,

ויכולתי להישבע שראיתי זיק של חיוך מתנגן בזוויות שפתיה.

כשחזרנו למגוריה בבית האבות, רחל חיבקה אותי חזק. בקול רך היא לחשה, "אני אוהבת אותך, רובי."

כשהלכתי, הלב שלי הכביד מרגשות הימים העמוקים ההם. במשך שבוע המשכתי ללוות את ריצ'ל לאורך הטיילת. טיולים אלה מילאו את ישותי והכרתי במופלא ממני. 

עד שיום אחד ריצ'ל לא הגיעה. חששות מחשבות, בלבול חרדה,הנורא מכל הייתי חסר ידיעה וחסר אונים.

בימים שלאחר היעדרותה של רחל הרגשתי חלל ריק בשגרת הערב שלי. השקיעות נראו פחות תוססות, והטיילת איכשהו בודדה יותר בלעדיה ובלעדי רובי.

לא יכולתי שלא לתהות מה קרה לרחל, האישה החזקה והגמישה שהתמודדה עם קשיים בלתי נתפסים ובכל זאת המשיכה למצוא נחמה בהנאה הפשוטה של צפייה בשמש שוקעת.

עם כל יום שעובר, הדאגה שלי גדלה. לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שמשהו לא בסדר. ביררתי בקרב המקומיים, שאר הקבועים שפקדו את הטיילת,

אבל נראה שלאיש לא היה מידע על מקום הימצאה של רייצ'ל.

לבסוף, אחרי שבוע של לילות חסרי מנוחה ומחשבות חרדה, קיבלתי טלפון ממספר שלא זיהיתי. היססתי לרגע לפני שעניתי, ולהפתעתי, זה היה קולה של רחל בצד השני.

היא נשמעה שברירית ועייפה, אבל מילותיה היו מלאות הכרת תודה. היא הסבירה שמצבה לא טוב ונאלצה להישאר בבית החולים זמן מה.

זו הייתה הקלה לשמוע את קולה, אבל זה גם עורר דאגות לגבי בריאותה.

מיהרתי לבקר את רייצ'ל בבית החולים, וכשנכנסתי לחדרה, נתקלתי בסצנה שמשכה אותי בחוטי הלב. היא שכבה במיטת בית חולים,

עיניה התוססות שפעם היו קהות ממחלה. צינורות ומוניטורים הקיפו אותה, בניגוד מוחלט לאישה החופשית שלמדתי להכיר.

דיברנו ארוכות על מצבה, והיא הודתה שבריאותה חלה ירידה משמעותית. החדשות היו קורעות לב, אבל רייצ'ל התמודדה איתה באותה עוצמה וחן שהגדירו אותה לאורך כל חייה.

כשהימים הפכו לשבועות, הפכתי למבקר קבוע בבית החולים. דיברנו על החיים, חלקנו סיפורים על העבר שלנו, ודנו על יופיו של העולם שסובב אותנו. למרות מחלתה,

רייצ'ל נשארה אסירת תודה על הרגעים שחייתה, במיוחד הזמן שבילתה בצפייה בשקיעה עם רובי.

ערב אחד, כשהשמש שקעה מתחת לאופק, והטילה את זוהר הזהב שלה על פני החדר, רחל פנתה אלי בחיוך שליו. "אולי לא אוכל יותר לצפות יחד איתך בשקיעה מהטיילת",

אמרה ברכות, "אבל אני אשא איתי את הזכרונות האלה, תמיד". רעד חלף בגופי והמחשבה הראשונית האם רחל  נפרדת ממני 

מצבה הבריאותי של רחל המשיך להידרדר, והתברר שהזמן שלה איתנו מתקרב. היא נשארה רגועה להפליא, ומצאה נחמה במחשבה שבקרוב היא תתאחד עם רובי.

אחר צהריים שליו אחד, כשהשמש שטפה את חדר בית החולים שלה באור חם ומנחם, רייצ'ל עצמה את עיניה ונשמה את נשימתה האחרונה. זה היה רגע של שקט עמוק, כאילו העולם עצמו עצר את נשימתו ביראת כבוד לאישה המדהימה הזו.

בימים שלאחר מכן השתתפתי בהלוויה של רחל, שם התכנסו מעט  חברים אשר ליוו אותה בבית האבות לחלוק כבוד אחרון.

כשעמדתי בין האבלים, לא יכולתי שלא להרהר במסע יוצא הדופן של הזוג הזה שעבר זוועות שאין לתאר ולמרות זאת מצא אהבה ואושר זה בחברת זה.

סיפורם של רייצ'ל ורובי שימש תזכורת נוקבת לכך שגם מול האתגרים הגדולים ביותר של החיים, הרוח האנושית יכולה לנצח. אהבתם, החוסן והפעולה הפשוטה של צפייה משותפת בשקיעה הותירו חותם בל יימחה בלבי.

וכך, כשהמשכתי את רכיבות האופניים היומיות שלי לאורך הטיילת, לא יכולתי שלא להציץ בספסל הריק שבו ישבו פעם רייצ'ל ורובי.

הזיכרונות של אותם רגעים יקרים ימשיכו לנצח ברוח הים, עדות לכוחה המתמשך של האהבה וליופי הרגעים החולפים של החיים.

תודה לך רחל על הרגעים שחלקת אתי .