העולם השתנה אך המילים נותרו בעינם
הטיול היה רכבת הרים סוערת של רגשות, מסע במבוך העבר שלי. התרגשות עברה בעורקי כמו אש בשדה קוצים, להט של ציפייה שאיימה לכלות אותי. התקווה פרחה בליבי כמו פרח שביר, עדין ופגיע לאחר שנים של הזנחה. לא ראיתי אותה במה שהרגיש כמו נצח, והסיכוי למפגש המחודש שלנו ריגש והחריד אותי כאחד.
הזיכרונות מהפגישה האחרונה שלנו רדפו אותי כמו סערה בלתי פוסקת, חשוכה ומבשרת לב. זו הייתה סערה של עצב, גשם שוטף של כאב שהותיר אותי שטוף צער. לא הצלחתי להבין למה היא לא יכלה לראות, למה היא לא יכלה להבין. הייתי אז נשמה פראית, לא מאולפת, לא מודעת למורכבות החיים. לא יכולתי להבין שהסכמת הוריה לא תעשה הכל בצורה קסומה למושלם. המלחמה הייתה חסרת תועלת, קרב שלא הייתי מצויד להילחם בו. בעיניהם, לא הייתי אלא חולה חסר השכלה, שנידון לחיים של עמל. לא הייתי ראוי להיות בן זוג בחייה של ילדה משכילה שנועדה לעתיד משגשג.
איני יכולה לחיות עם הבלגן הזה אמרה
וכך, התרחקנו, דרכינו מתפצלות כמו שתי ספינות שאבדו בים. התהום בינינו התרחבה עם כל שנה שחולפת, חלל פעור מלא חרטה ומילים שלא נאמרו.
אבל עכשיו, לאחר עשרות שנים כשהגעתי למפגש שלנו, לא היה ספק במוחי. הדמות הרחוקה הזו על הספסל הייתה היא.
הלב שלי הלם בחזה שלי כמו תוף רועם, הציפייה והחרדה איימו לכלות אותי.
אחזתי ורד בודד בידי הרועדת, התקרבתי אליה. פי היה יבש, ושפתיי סירבו ליצור מילים. ובכל זאת, כשהבטתי בעיניה, זה היה כאילו הזמן עצר מלכת. הרגשתי את החיבור, את הקשר הבלתי נאמר שהתעלה מעל שנות הפרידה.
ישבנו אחד מול השני, וכשהבטתי עמוק לתוך עיניה, ראיתי את הכאב הבלתי נאמר שהיא נושאת. השתוקקתי להחזיק אותה קרוב, להגן עליה מאכזריות העולם, ללחוש שאני כאן, שאגן עליה. אבל הספקות התגנבו פנימה, כמו צללים בפינות מוחי. מה אם זו הייתה טעות? מה אם היא הייתה מוצאת אושר בלעדיי? מה אם…?
גל של עצב אפף אותי, והרגשתי חסר אונים לחלוטין מול שתיקתה. למרות שלא הייתי מאלה שחשפתי בקלות את נשמתי, השתוקקתי למלא את החלל בסיפורי חיי, לגשר על הפער בינינו.
הזמן חמק לנו בין האצבעות כמו גרגירי חול, וכשנפרדנו לבסוף, הידיעה התבהרה עד כאב. לא אראה אותה שוב. הרגשות שלי לא הוליכו אותי שולל; הם נותרו ללא שינוי במהלך עשרות השנים.
איני יכולה לחיות עם הבלגן הזה אמרה
לא יכולתי לשאת יותר את המשקל של סערת הרגשות הזו. אותו משפט, אותן מילים, אותו טון – הכל הדהד בחזה שלי כמו סימפוניה בלתי פוסקת של ייסורים. הכאב היה חד כתמיד, פגיון בליבי, והמילים נתפסו בגרוני וחנקו אותי. זה היה כאילו מעולם לא חלפו עשרות שנים.
"שלום, זכרוני המתוק, העצוב, הכואב", לחשתי להדי העבר, ברכה מרה-מתוקה לפרק בחיי שלא יכולתי לשכתב.
צלצלו עכשיו