בתקופתו של בטיסטה, אדמות השטח הניתנות לעיבוד הקטן ביותר של קובה נטעו בקנה סוכר. לאחר מכן ייצא הסוכר לארצות הברית ולמדינות אחרות. לאחר המהפכה, החוות נתפסו על ידי המדינה והמשיכו לייצר קנה סוכר שרובו נשלח לרוסיה (יחד עם רום). בתמורה שלחה רוסיה לקובה פטרוכימיה, נפט, מזון ומכונות. מרגע שהתמוטט ברית המועצות, ההסכם עבר כפוטי, והחקלאות ספגה מכה קשה בקובה. מכיוון שקובה הסתמכה כל כך על משלוחי מזון בינלאומיים, המדינה לא הייתה מוכנה להזין את תושביה. החקלאים היו מיומנים בחקלאות תעשייתית רחבת היקף, אך מעטים אחרים.

בתחילת שנות התשעים העניינים הוסיפו עוד נוזל כאשר קובה נפגעה מבצורות וסערות. במקביל, החקלאים לא הצליחו להשיג חומרים חשובים, כמו דשנים וציוד חקלאי, מה שהיה מגדיל מאוד את תפוקת היבול.

בשנים 1990 עד 1994 חלה ירידה מאסיבית בייצור המזון בקובה ורעב נרחב ברחבי האי. במהלך תקופה מיוחדת זו, כפי שכינה זאת פידל באופן אנפיסטי, הצריכה הקלורית צנחה והקובה הממוצע איבד 20 פאונד. סחר החוץ עם קובה פחת גם הוא ב -70 אחוזים וכל המשק ירד ב -35 אחוזים. המדיניות של ארה"ב, שהרחיבה את האמברגו לעסקים זרים שנסחרו עם קובה ולא תאפשר לכל מי שעשה עסקים עם קובה להיכנס לארה"ב, האשמה בצדק את הפחתה דרסטית זו בסחר.

בשנת 1993 הממשלה החלה לשנות את דרכיה ולבוז את ניהול חוות המשק במדינה. זה יצר קואופרציות עצמאיות שחוו את אדמות הממשלה אך הורשו להחזיק את היבול שלהן – למרות זאת, היבול עדיין נמכר למדינה במחיר קבוע. כיום קיימות חוות פרטיות המייצרות כ -70 אחוז מכל התוצרת בקובה. החוות הפרטיות נדרשות למכור 80 אחוז מהיבול שלהן למדינה, והן יכולות למכור את 20 האחוז הנותרים בשווקים.

ראול המשיך לדחוף רפורמות חדשות בקרקעות. למעלה מ -3.5 מיליון דונם (1.5 מיליון דונם) של אדמות מדינה מושכרים בחינם ללא הפסקה כדי להניע את החקלאים הקובניים לתפוס את המחרשה. החקלאים הללו מעודדים להשקיע זמן ומאמץ בשמירה על בריאות האדמה, ומותר להם להעביר אותה לילדיהם.

הוועדות המקומיות הגדילו את הכוח ואת האוטונומיה על ייצור המזון שלהן, ולבסוף משלמים לחקלאים מחירים גבוהים יותר בגידולים. מה שכן, קואופרטיבים פרטיים מורשים כעת לנהל את חלוקת המזון, שבעבר הייתה בשליטת המדינה.

למרות כל השיפורים הללו, קובה עדיין נאבקת לייצר מספיק אוכל עבור תושביה. הקובנים מוציאים גם הם כסף אדיר על אוכל. אף על פי שכל הקובנים מקבלים מנות מזון מהממשלה, רוב האנשים מוציאים בין 80 ל 90 אחוז מההכנסה שיקול הדעת שלהם על אוכל.

טיול בקובה עם טיולים ואתגרים

חקלאות אורגנית

בזמן האחרון צצו גנים קטנים ומנהלים קהילתיים בכל רחבי קובה. אורגנו-קונוסיקוס אלה מגדלים תוצרת ללא דשן או חומרי הדברה. למרות שגנים אלה קמו בתחילה כתגובה למחסור במזון לאחר קריסת ברית המועצות, הם מייצרים כעת כמחצית מכלל המזון בקובה. קובה השתמשה בעבר בדשנים רבים יותר מארצות הברית, אך כעת היא מאמצת אט אט אתנית סביבתית יותר בכל הנוגע לייצור מזון.

עד קריסת ברית המועצות ייבאה קובה כמות אדירה של כימיקלים חקלאיים. לאחר נפילתו של הדוב הסובייטי, שרשרת האספקה ​​התייבשה וקובה לא הצליחה להרשות לעצמה חומרי הדברה ודשנים מארצות אחרות.

טיול בקובה עם טיולים ואתגרים

בעבר, האגרונומים של קובה תמכו ברעיון החקלאות הקיבוצית התעשייתית הגדולה. ברגע שהחוות בגודל התעשייתי הפכו לבלתי אפשריות, הם נאלצו לחזור ללוח השרטוט ולמצוא דרך להמשיך ולגדל יבולים. חקלאים מקומיים התעקשו על שליטה רבה יותר על האדמה, ולאחר התנגדות מסוימת, הממשלה בסופו של דבר בוזרה את ניהול החוות. כיום המדינה עדיין בבעלותה של האדמה, אך היא מחכירה מגרשים לחקלאים שמוכנים לייצר מזון.

האגרונומים של קובה חסרים קוטלי עשבים, חומרי הדברה ודישון, דחפו מערכת של אגרו-אקולוגיה. אגרו-אקולוגיה מסתמכת על פרמקלצ'ר במקום מונוקולטורה, ומשתמשת במערכות טבעיות כדי לשמור על הגידולים בריאים ובדק. לדוגמא, ציפורני חתול משמשים כדי למשוך מאביקים; שעועית מקבעת חנקן מחליפה דשן אורגני; קוטלי חרקים טבעיים מרחיקים חרקים מזיקים; וקומפוסט עשיר בחומרים מזינים עשוי ממוצרים אורגניים וזבל. בשנת 2007 קובה ייצרה יותר מזון ממה שהייתה בשנת 1988 באמצעות כרבע מכימיקלים. זה היה ניצחון חקלאי אמיתי.

טיול בקובה עם טיולים ואתגרים

עם זאת, במהלך 5-10 השנים האחרונות, ונצואלה העבירה דשן כימי לקובה, והמעבר לעבר חקלאות אורגנית נראה פחות ויותר נחוץ. חלק מהחקלאים הקובנים מזהירים גם כי שיפור ביחסים עם ארה"ב עשוי להתבטא בעוד דשנים כימיים וחומרי הדברה שעושים דרכם לאדמה הקובנית. לאחר כל ההתקדמות שעשתה קובה בחקלאות אורגנית, יהיה חבל לראות את ההחלפה למערכת חקלאית תעשייתית, תלויה כימית.

מה קובה צומחת

לייצור סוכר היסטוריה ארוכה בקובה, ובמשך עשרות שנים שלמות קנה הסוכר נהנה ממונוקולטורה וירטואלית באי זה. סוכר היה מיוצא במקור למדינות בעלות אינטרסים אימפריאליסטים בקובה, כולל ספרד, ארצות הברית וברית המועצות. בשנות השבעים ייצרה קובה כ -5 מיליון טונות סוכר בשנה; בסוף שנות השמונים היא ייצרה כ -7.5 מיליון טון בשנה. מתוכם כמעט 75 אחוזים נשלחו לברית המועצות.

למותר לציין שקריסת ברית המועצות השפיעה רבות על כלכלת קובה ותעשיית הסוכר. בתגובה, הממשלה ניסתה לגדל עוד יותר סוכר כדי לשמור על צף המשק. תחרות חדשה, ממדינות כמו הודו, עלתה גם היא. בתחילת שנות התשעים ייצרה קובה כ -7 מיליון טונות סוכר; עד 2013 ירד המסיק ל -1.4 מיליון טון.

מאז סוף המאה, קובה סגרה את כל פרט ל -39 מתוך 156 טחנות הסוכר שלה. למעלה משלושה מיליון דונמים שהוקדשו בעבר לסוכר הוסבו לגידול יבולים אחרים. בוואלה דה לוס אנניוס , שנמצא ממש מחוץ לטרינידד , תוכלו לבקר בכמה מטעי סוכר ישנים. תוכלו לחקור את בתי האחוזה שבהם התגוררו הבעלים ולראות את הכלים ששימשו כדי להפעיל את הטחנות. הוואלה היה אזור הסוכר החשוב ביותר בקובה במהלך המאה ה -19, והעושר שייצר עזר ליצור רבים מהאחוזות הישנות שעדיין עומדות בטרינידד.

טיול בקובה עם טיולים ואתגרים

היבול האחר שאתה עשוי לראות בקובה הוא טבק. כמעט 173,000 דונם (68,000 דונם) מוקדשים לגידול טבק, מה שהופך אותו למוצר החקלאי היקר ביותר בקובה. איזור הגידול החשוב ביותר הוא עמק ויולטה אבאג'ו במחוז פינאר דל ריו ; מחוזות Sancti Spíritus ו- Villa Clara מגדלים גם כמות טובה של טבק, רובו באזור וולטה אריבה. מרבית חוות הטבק בקובה הן בבעלות פרטית ופחות מ 25 דונם. בשנת 2010 ייצאה קובה כמעט 150 מיליון סיגרים, שהביאו הכנסות של 368 מיליון דולר. הקונים הגדולים ביותר הם צרפת, ספרד וסין.

קפה מעולה מגיע גם מקובה. מרבית הקפה מגודלים בגבעות ההרריות במזרח קובה , אך הקפה הטוב ביותר מגיע מסיירה אסקמברי מעל טרינידד. יש כמה בתי קפה באזור זה המגישים חליטה טרייה וטעימה. קובה, עם זאת, לא מייצרת קפה רב כמו פעם – בשנת 2010 קובה קצרה כ -5,500 טון קפה, שהיה המסיק הקטן ביותר מזה כ -200 שנה. הקפה האיכותי ביותר מיוצא.

פרי הדר מגדל בקובה. רובו נכנס למיצים או תמציות ומיוצא. צ'ילה וישראל השקיעו בייצור ההדרים בקובה, מה שעלול להגדיל את הייצור.

לפני המהפכה היו בקובה כ- 6.5 מיליון בקר. לאחר שפידל השתלט על השלטון, המדינה השתלטה על גידול בקר בקר ושחטה את העדרים עם ירידת ייצור המזון. בראשית שנות השישים נותרו רק 2 מיליון בקר. עם זאת, קסטרו תעדף גידול בעלי חיים ועד שנת 1980 היו בקובה כ 7 מיליון איש. הדברים שוב נפלו בצד הדרך, וכיום יש בקובה כ -3.7 מיליון בקר. המשקל הממוצע צנח ב 60 אחוז, ויצור החלב ירד ב 50 אחוז.

בימינו, חקלאים פרטיים יכולים לגדל בקר, אך הם אינם רשאים להרוג את בעלי החיים לצריכה שלהם או אפילו למכור את הבשר. אם פרה מתה, קנס החקלאי. למעט בסגנון המסעדה, כמעט ולא מוצאים בקר בתפריט בקובה. רוב הקובנים מעולם לא טעמו בקר, מכיוון שזה מתומחר בתקציב שלהם.