בין שמים וארץ

ימי התום חלפו עברו ביעף, האמונה באהבה טהורה התנדף כעשן סיגריה ברוח… ואז, באמצע החיים וללא התרעה, היא באה בעצמה, חסרת מעצורים בכוח ורגישות ומילאה את כל כולי בתקווה מחודשת. גווני האפור-שחור של חיי התחלפו בגווני הקשת בענן.

שקט, דממה, הרים, שמש, מדבר. מאחורי גבו מרחבים אינסופיים של גווני צהוב ובדידות שרק המדבר יכול להעניק ולתת, ומעליו ההשגחה האלוהית. הוא עומד על קצה ההר, מתחתיו תהום שאת סופה הוא אינו רואה, אבל הוא יודע, עוד צעד, עוד פסיעה, וגופו ירחף בין שמים וארץ אל הלא נודע, אל תהום הנשייה… אל השקט, אל הידיים החמימות של חוסר התחושות….אל המקום בו כאב הפרידה לא ילווה אותו יום יום, שעה שעה, דקה דקה. אותו כאב המשתק את כל ישותו, ואשר הביאו למקום בו הוא עומד… עוד צעד, עוד פסיעה… והכל יהיה מאחור, אל השקט והשלווה.

בכיסו השאיר מכתב, ובכתב יד צפוף כתב:

שלום אהובתי,
שנה חלפה עברה, שנה של ביחד, שנה של שיכרון חושים, של התמכרות, שנה בה התערבבו להם חלום ומציאות תשוקות נסתרות ובריחה…
אהובתי, נשמתי, חיי,
איך אפשר לסכם בכמה שורות אהבה כה גדולה, בלתי אפשרית, מסוכנת, הרפתקנית, טהורה וזכה?
איך אפשר לתמצת בדף נייר שנה אחת של אושר, כאב, תקווה וייאוש, איך אפשר להעביר אלייך במכתב, בדף ועט, את תחושותיי, געגועי, אהבתי וכמיהתי אלייך?
איך ניתן לספר לך שריח גופך, זיעת, תשוקתך טבוע בנקבוביות עורי, בבשרי, ואני ממאן להתקלח… איך אכתוב ואתאר לך כי גופי נטוע בשלוות המדבר ואני כל כך רוצה אותך פה לידי כמו בימים עברו, וליבי הולם בפראות בקצב שמך ג–ל-י?
ואני כה רציתי ולא הספקתי לומר לך תודה על ימי האושר שהענקת לי, על חיים אחרים שלימדת אותי, על כך שחיי במחיצתך היו טובים ומדהימים יותר מכל חלום, את היית בשבילי החלום… אני כה מיצר שלא אמרתי לך תודה על כי בזכותך למדתי להיות טוב יותר עם עצמי, ובזכותך החילותי להאמין באדם, באהבה ובתקווה לעתיד טוב יותר. הסרת את גווני השחור-אפור מחיי וגרמת לי לראות את העולם בגווני הקשת בענן… לראשונה בחיי ידעתי שינה ללא סיוטי מלחמה…
ועל כל זאת אהובתי אני רוצה לומר לך תודה. כי היית תמיד שם בשבילי.
פעם אמר חכם: "אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים לראותך, הייתי אומר 'אני אוהב אותך' מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך. תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהב אותך, ושלעולם לא אשכחך".

כיסוי ראשו התנפנף קלות ברוח המדבר. הוא הסיט את מבטו והרים את עיניו לשמים התכולים, מתוך האוזניות התנגנה לאוזניו ולנשמתו מוסיקה אינדיאנית, אותה הם שמעו כשתינו אהבים בתשוקה פראית, חייתית, מרחפים בין שמים וארץ, מרחפים באשליה, עוצרים את הזמן מלכת, נאחזים, לופתים זה בזו, נאחזים בחיים… גם אז , כמו היום, שקט היה שורר ביניהם, הם לא הרבו לדבר, הם ידעו שהם שבויים בגופם ובנשמתם ורק הרגעים הגנובים נותנים להם להמשיך בשגרת החיים המתסכלת. גם אז, כמו היום, הוא ידע – היא לעולם לא הייתה שלו ולעולם לא תהייה. וכמו אז, כשהייתה מפנה גבה והולכת, צעקה אילמת הייתה מתפרצת מגרונו, צעקה אשר חיברה מילה אחת, חיברה שלוש אותיות, חיברה את המילה שכה אהב לבטא, מילה אשר גילמה את כל אשר שאף וחלם שיהיה שלו, שלוש האותיות שגילמו את שמה ג-ל-י. ולראשונה לאחר חודשים רבים הצעקה יצאה מגרונו בזעם, בתשוקה, בגעגועים, בכאב, בתקוה, בקול גדול ובצעקה נואשת, כאילו די בצעקה בכדי להשיב את הזמן לאחור… וההרים מסביב השיבו לו בהד מתמשך ג-ליייי ג-לייייי.

לחלוחית הציפה את עיניו, האיש שידע קרבות בחייו – דמע. דמעותיו השאירו שובל על פניו המאובקות באבק המדבר. בכל הקרבות שניהל הוא יצא כשידו על העליונה, עוד בהיותו חייל לימדו אותו להילחם, להרוג, לא לתת לרגשות לשלוט בך, לשכוח, להביט קדימה, להסתער אל היעד, לרצוח, לא רק את האויב – לרצוח גם את הרגשות, לרצוח את הזיכרונות – אך בקרב הזה, בקרב שהיה כה קרוב לליבו, לנפשו, לחייו, לעתידו, בקרב החשוב ביותר בחייו הוא הפסיד. הוא הפסיד את אשר אהב, את האישה שכה רצה, את החלום שכמעט שהתגשם.

את הרגש הזה הוא לא הצליח לרצוח, הרגש הזה רצח אותו… והדמעות ירדו וזלגו מעיניו, ללא מעצורים וללא שליטה, חרצו בפניו סימנים של כאב, זיכרונות עבר וגעגועים… געגועים לאהבה, ליד מלטפת, לחיבוק אוהב, להבנה, ובעיקר לתקווה… והתקווה הייתה ממנו והלאה, את מקומה תפס הייאוש ומילא את כל ישותו, את גופו ומחשבותיו. הוא איבד את טעם החיים, ועתה נותר לעשות את הצעד הבא, את הפסיעה האחרונה, את האקורד האחרון לחייו…

הוא עצם את עיניו, הרים את רגלו הימנית, כופף את רגלו השמאלית, הסיט את גופו לפנים… ולפתע, משום מקום ובניגוד להיגיון, במקום שבו הקליטה למכשיר הסלולר חסומה הסלולר קם לתחייה… מהצד השני של התקשורת היה בנו בן החמש, שבקולו הילדותי שאל-אמר-הפציר: "אבא, אני יכול לבוא אליך היום…?"