בדרכנו

השנה  2006 המקום קריית שמונה בעיצומה של מלחמה, שבה שלט כאוס ולעיתים קרובות הלבבות היו עמוסים בייאוש, מצאתי משהו שמעולם לא ציפיתי לו – חברות שהייתה יפה עד בלתי אפשרית. שמה היה ליאורה, והיא הייתה כמו פרח עדין המשגשג במדבריות הקשים ביותר.

היא הייתה ילדת פרחים שכל עולמה סבב סביב אהבה  ושלום.

המילים  מלחמה ,שנאה, נקמה, מדון, לא היה  חלק מחייה. היא הייתה סמל האחווה והשלום

  הפגישה שלנו הייתה לא סבירה כמו שהייתה גורלית. בין הריסות עיר שסועת מלחמה הצטלבו דרכינו. הייתי חייל, שחוק מקרבות וכבד בכבדות של אובדן וחובה.

היא הייתה מתנדבת, מונעת על ידי לב שלא ידע גבול בחמלתו, ועזרה לאלה שנפגעו ביד המלחמה האכזרית.

 מהמפגש הראשון שלנו, משהו התרגש בתוכי. עיניה של ליאורה החזיקו סיפורים על כאב והתמדה, ובכל זאת הם נצצו בתקווה בלתי נכנעת שהתריסה במציאות העגומה שלנו. בנוכחותה, נדמה היה שהמשקל שנשאתי בקרבי נעשה קל יותר , והצללים שהעכירו את רוחי החלו להתרומם.

 ככל שהמלחמה נמשכה, כך גם הפגישות החשאיות שלנו. כל רגע גנוב איתה היה אוצר. חלקנו חלומות לחשנו מתחת לשמיים המוארים בכוכבים,

ידינו שלובות, אוחזות בחוט שביר של נורמליות בעולם שאיבד את דרכו.

 אבל החברות שלנו הייתה נר דולק בשני קצותיו. היינו שייכים לעולמות שונים, עולמות שנקרעו על ידי סכסוך. הייתי חייל שנשבע לתפקיד;

היא הייתה מגדלור של תקווה, סמל לשלום. החברות שלנו הייתה פרדוקס יפה, תזכורת נוקבת למה שיכול להיות בעולם שלא צריך להיות.

 המלחמה, בלתי פוסקת בזעם, לא נתנה מקום לחברות כמו שלנו.

הגיע היום שבו היינו צריכים להיפרד – לאורה לא אהבה את מקומי בכל הכאוס של המלחמה.

בביקורים הדחוקים שהייתי מגיע אליה  ריחות אבק השריפה על בגדי היו עדות אילמת נגד כל מה שקיוותה האמינה חיה ופעלה

 החברות הטהורה הבלתי  אפשרית ואינה מתפשרת בה אני נמצא ולוקח חלק לא  נתנה לה מנוח.

 פרידה רצופת דמעות והבטחות שלא נאמרו. המילים האחרונות של ליאורה אלי היו לחישה, תחינה לעתיד שבו חברות לא תצטרך להיות קורבן מלחמה.

 כעת עברו שנים מאז הסתיימה המלחמה, ואני כבר במלחמה אחרת ….זכרה של ליאורה נותר חרוט בליבי. היא הייתה החברות הבלתי אפשרית שלי בתקופת מלחמה,

חלום חולף שהאיר בבהירות באמצע החושך. מצאתי בה חברות שהתעלתה מעל הכאוס שסביבנו, חברות שלימדה אותי תקווה, גם מול הבלתי אפשרי היא הייתה לי קרן אור  אור של  תקווה לשלום, לחיים שאולי יכלו להיות במקומות אחרים בעולם….. אך לא  בישראל לא בעולמי כלוחם.

 ההבדלים בין השקפת עולמה לעולמי היו כמו שתי קצוות של מגנט, מושכים ודוחים בו זמנית. היא, בעולמה של שלום ותקווה, ראתה בכל אדם ניצוץ של טוב, בכל סכסוך הזדמנות לגישור והבנה. היא האמינה שבכל קונפליקט קיימת דרך לפתרון בלי אלימות, שהדיאלוג וההבנה הם הנשקים החזקים ביותר.

לעומת זאת, אני, בעולמי של קרבות ואסטרטגיה, למדתי להתמודד עם המציאות מתוך עיקרון של הישרדות. הייתי מוכן להגן וללחום עבור הערכים שבהם אני מאמין,

ולפעמים הדרך היחידה שראיתי לשמירה על שלום הייתה דרך ההגנה האקטיבית.

בעוד שהיא חלמה על עולם שבו כל הלבבות פתוחים, אני חייתי במציאות שבה לעיתים נדרשת סגירת שורות למען שמירה על עקרונות וביטחון

. היא תיארה עתיד של הרמוניה ושיתוף פעולה, ואני עמדתי בחזית, נאבק במאבקים שנראו חסרי פתרון. לכל אחד מאיתנו הייתה דרכך לראות את העולם,

ובכל פעם שניסינו להבין אחד את השני, התברר כמה המרחק בין שני עולמות אלה עמוק ומורכב.

בסופו של דבר, ההבדלים הללו היו חלק מהקסם שלנו, אך גם מה שבסוף הוביל לפרידה שלנו. היה בזה משהו מרגש ואמיץ בכך ששנינו נשארנו נאמנים לעצמנו ולערכים שלנו, אך גם משהו עצוב בכך שלא הצלחנו למצוא את הנתיב המשותף. החברות שלנו הייתה כמו שיח מרתק בין שני מבקרי עולם, שבסופו של דבר כל אחד חזר למסעו האישי.

.

איציק טהורי