אהבה במלחמה סאגת הצבא בשנות השבעים שלי

שנות ה-70. תקופה של מהומה ותשוקה, אפילו בגבולות המחמירים של השירות הצבאי. כחייל צעיר, לא הייתי זר לקשיי חיי הצבא – האימונים היו מפרכים, קורעים את הנפש ומאתגרים ללא הפסקה. כל יום הביא מבחנים חדשים של הסיבולת והרצון שלי.

בעיצומה של המציאות הקשה הזו, שן הבינה בגדה בי וחור נפער בה . הכאב היה בלתי נסבל, כוח בלתי פוסק שנראה שהדהד את הכאוס של הזמן. ראשי הלם ללא רחם, והמדבר סביבי לא נתן הפוגה. חלומות על מגע מרגיע של רופא היו בדיוק זה – חלומות, רחוקים מהישג יד.

ואז, כמו בהתערבות אלוהית, התרחש נס. הוענק למחלקה חצי יום חופש נדיר, הפסקה יקרה בשגרה הבלתי פוסקת שלנו. הייאוש העצים את האומץ שלי כשהתקרבתי לסמל המחלקה, קולי רועד בבהילות כשהתחננתי לביקור אצל רופא השיניים.

לתדהמתי, התרחש נס נוסף. הסמל, שהתרגש מהתחינה שלי, נענה לבקשתי. הועברתי במהירות לטמפידה הקרובה ביותר, מגדלור של תקווה בערפל הכאב שלי.

אבל בהבזק של תעוזה נועזת, שיניתי מסלול. לא פניתי למרפאה סטרילית; נסעתי לתל אביב, לרחוב האפרסק בשכונת תל כביר לחברה שלי לדליה. המסע היה מטושטש – שני טרמפים , ריצה מהירה במעלה ארבע הקומות , והנה אני עומד לפניה.

הדלת נפתחה בתנופה, והזמן עמד מלכת. העיניים שלנו ננעלו, מילים מיותרות. החיבוק שלנו דיבר רבות, שפה אילמת של אהבה וגעגוע. בשש הדקות היקרות הללו העולם בחוץ נמוג. הכאב, המלחמה, הימים המפרכים במדבר – כולם נשכחים לרגע.

אבל המציאות לא מחכה לאף אחד. המסע חזרה החזיר אותי לכדור הארץ, חזרה לאתגרים העומדים על הפרק. ובטרמפיאדה של יד מרדכי  גילוי מקרי על המדרכה – מברג טסטר  – הפך לבעל ברית בלתי סביר בקרב שלי בכאב. עם המצית שבכיסי חיממתי אותו עד שהפך לאדום  נשימה עמוקה, לקחתי את העניינים לידיים, פתחתי את פי לרווחה  והכנסתי את קצהו לחור השן הכואבת

 סיפקתי הקלה מאולתרת מהכאב הבלתי פוסק..

לעתים קרובות אני תוהה, האם המגע של המברג או החיבוק של דליה הוא שהניע את הכוח שלי לסבול ? הכאב נרגע, והצלחתי לתפקד, להמשיך במסע השירות המפרך. הסיכון של בריחה, של התמכרות לרגעי אהבה גנובים, היה כדאי.

אבל ההימור היה גבוה. לו נתפסתי, לו הייתי  מתגלה… הבריחה הסודית שלי, ההשלכות היו קשות. הדחה, מאסר – מחיר קטן לשלם עבור טעם של אהבה בזמן מלחמה.

כשאני מהרהר על הימים הסוערים ההם, אני מבין שאהבה ומלחמה, כאב ותשוקה, שלובים זה בזה. בלב הסכסוך, בכור האתגר, האהבה מצאה דרך לפרוח, מספקת מגדלור של תקווה ועדות לכוחה המתמשך של הרוח האנושית…..האם הייתי בעל  תושייה, ? האם לקחתי סיכון מחושב ?

תשובתי היא  לא לכל השאלות….. הגעגועים הובילו אותי לסכן את כל עתידי הצבאי.  לסכן את החופש שלי מאחורי סורג ובריח  לשש דקות של בגן העדן.