מעוף למחשבות נסתרות

למען האמת הסתייגתי לכתוב את המילים הבאות. משהו בתוכי אמר לי שאין לזה מקום, אני באופן אישי זה דבר אחד, והמיזם שהקמתי, הפנינה בשם "טיולים ואתגרים" ,לא שייכת לי לבד, כי מאחוריו יש צוות מקסים, מוכשר, נאמן ומסור. אך מטייל אחד דיבר על ליבי: "איציק, אתה לא מבין שהסיפור האישי שלך, הערכים שלך, הם הם המנוע מאחורי כל הסיפור הזה? למה שאנשים לא ידעו, לא יחושו את זה, למה אתה מונע מהם להבין את החיבור?"…ובכן, הרמתי את הכפפה. ולו על מנת שהקוראים יוכלו לקרוא את המילים כאן, לראות אותן מתגשמות במציאות, בשטח, בטיול, המקום של כולנו.

הבית

כולנו מבינים באינטואיציה כמה חשוב הוא הבית, אבל האם אנחנו באמת מבינים את התחושה להיות בלי בית ולחפש אותו כל חייך? זה הסיפור לי. בגיל 6 נותקתי מהבית, הוא לא היה "בית" אף פעם, אלא מקום של סבל, תסכול, כעס ואלימות. חיפשתי את הרוך, כמו כל ילד, אך את זה לא קבלתי. נהפוך הוא. בגיל 6 התחלתי להתגלגל בין משפחות אומנות ובהמשך לפנימייה, לא מוצא את מקומי והמקום לא מוצא אותי. איפה אני ואיפה "בית"- המקום שבו אתה אמור להרגיש בטוח, שמח ונתמך.

גם בהמשך חיי, במשברים השונים שידעתי בחיי, לא הפסקתי לחפש את הבית, נודד בימים ו"מחפש בלילות", בתוך נשמתי ובתוך החשיכה.

היום, לאחר שנים רבות בשבילי החיים, אני יודע היטב מה זה "בית", יודע להעריכו וגם לשתף בו. בית הוא מקום שעליו ניתן לסמוך, כי הוא רואה אותך, הוא שומע אותך. הוא איתך.

הטבע

אני אמנם בפועל הייתי תלמיד פנימיה אבל הרבה לא ראו אותי שם. משחר ילדותי נמשכתי לכיפת השמיים, ברחתי כל רגע שרק יכולתי, נדדתי לתוך יער בן-שמן, הרגשתי הכי בטוח שם, רחוק מהמסגרות החונקות של הכיתה. כל מה שחיפשתי מצאתי שם,  בהליכה רבה וארוכה בחיק הטבע, בין העצים, הצוקים, האבק, הפרחים ובעלי החיים. בית יותר טוב מזה אף פעם לא היה וגם לא יהיה לי. כמה שחבל לי שכל-כך הרבה אנשים פשוט שכחו את הטבע. אנחנו זה הטבע. שכחנו את עצמנו.

הרעות…והאחריות

בגיל 17 בשלהי מלחמת יום הכיפורים  ברחתי מהבית , לבשתי מדי צבא שאבי  הביא והצטרפתי ללוחמים התעלה .  , המלחמה הטראומטית הזאת לאלפים רבים ביננו ש "עדיין נלחמים בה". את הטראומה האישית שלי פגשתי כמה שנים לאחר מכן. הייתי לוחם ביחידת מודיעין סודית שפעלה בשטח בכל מקום ובכל מצב. הייתי במקומות האלה שלא לגמרי שבים מהם לאחר מכן. איבדתי את מיטב חברי, אחים לנשק חדורי אמונה ואהבה לחיים. לא תמיד הבנתי עד כמה חוויות הסיירת ישפיעו על חיי עד שלא יכולתי לראות אותן בדיעבד, במרחק של שנים. אלה היו חוויות שמילים כמו "רעות", "אחריות" לא מצליחות לדייק עד הסוף…כשאתה אחראי לחיים של האחר, כשאתה נתון בסכנת חיים, אבל לא לבד אלא חלק מקבוצה של אנשים כמוך, אתה לומד עמוק מאוד מה זה "בית". בית שיש לך אחריות כלפיו, ולו יש אחריות כלפיך.

אז בחיים לוקחים אחריות, כי בלי זה שום דבר לא שווה. גם על הטוב, גם על הרע וגם על כל המצבים הלא ברורים באמצע.

אנשים…אנשים…אנשים

וזה מביא אותי ל"אנשים". "אנשים" זה משהו שקצת שכחנו ממנו, בעידן של הסמארטפון והטכנולוגיה שכביכול מקרבת ביננו אבל למעשה יותר מרחיקה אותנו, אחד מהשני, אני מוצא את עצמי שם את כל מאודי בתוך הדבר הזה שקוראים לו "אנשים".  איך זה שכל-כך התרחקנו אחד מהשני? איך זה ששכחנו שלהנות מחוויה עד הסוף חייבים סוג של קשר עם האחר, סוג של פתיחות שאומרת, "אני רואה אותך, בוא תחווה גם אתה איתנו". לא עולה על דעתי להקים ולנהל שום עסק שאין בליבו את הראייה של האחר, את ההכרה ש"ביחד זה טוב יותר". מאז היווסדה של חברת "טיולים ואתגרים", תמיד דאגתי שנשמור על פנינו לאנשים, לבודדים, לנזקקים ולכואבים. גם כאן מקום שהשתיקה יפה לה, על מנת לשמור על כבודו של האדם. לפי הפתגם האפריקאי היפה: " אם אתה רוצה להגיע רחוק, לך ביחד".

הגשר והחיבור

מי שמטייל איתי הרבה, ומי שמכיר אותי, יודע שלמרות שאני מטייל ומוביל טיולים מדהימים בכל העולם, בסופו של דבר המקום שאני הכי קרוב אליו ושהכי עושה לי את זה הוא- ארץ ישראל. הטיולים שלנו פתוחים מכל הלב לכולם ללא שום קשר לדת, תרבות, שפה ותפישת-עולם. כשאנחנו ישנים בשטח בקבלת השבת אני תמיד מתעקש שנשיר שני שירים מהמסורת היהודית, כי גם אני מאמין שיותר משהעם היהודי שמר על המסורת המסורת שמרה עליו. השיר הראשון והידוע הוא "שלום עליכם" המחבר איתנו לשלום ביננו ועלינו בכל מקום שבו נהיה.

השיר השני, שגם הוא ידוע, "כל העולם כולו רק גשר צר מאוד".

הגשר הזה, שהוא באמת צר לפעמים, יש בו משמעות רבה מאוד.

אנחנו זקוקים לגשר כזה בחיים שלנו הנוטים להתפזר לכל מיני כוונים חזור ושנית.

חשוב לי מאוד שהמטיילים איתנו יחושו הם את הגשר שהם בונים איתנו. גשר שמחבר אותם לטבע, שמחבר אותם אחד לשני, שמחבר אותם לעצמם.

זהו גשר המזמין אותם לקחת חלק ב"בית" הזה שאנחנו בונים יחד, הבית שאנחנו מייצרים דרך ההליכה שלנו בחיק הטבע.

וברוח הפתגם היווני, "חייב אדם לקרוא בספר הטבע ולצעוד על דפיו".

לצעוד ביחד, באתגרים הרבים, היום ולעוד ימים רבים וטובים לפנינו.

שלכם ובשבילכם

איציק