רצחתי אדם שמעולם לא פגשתי

רצחתי אדם, שמעולם לא פגשתי, בעל לאישה, בן להורים ואב לילדים. לא בשדה הקרב הרגתיו, לא בגלל כבוד, לא על עקרונות, לא בשוגג, ולא בכלי משחית.

קנה האקדח היה זמן רב מכוון על רקתו, כאילו חיכה רק לי בכדי להשלים את המלאכה,

ולנעוץ בארון קבורתו את המסמר האחרון.

בשם הדת לאהוב לשנוא ולמות

שנים. שנים של בדידות, של לבד, של התכנסות, התבצרות, בניית חומה, ועוד חומה. שפתיים חתומות, שתיקה ומסיכה.

לכאורה הוא היה אדם נורמטיבי: מקובל בחברה, חי בזוגיות, לעיתים מצחיק, בעבודה נחשב כאדם חברותי, מארח למופת,

אדם שכיף ונחמד להיות במחיצתו, אדם שתמיד ייתן

כתף יעזור, יתרום, ייתן את המילה הנכונה בזמן הנכון ובמקום הנכון.

אך כשהחשיכה הייתה יורדת והשמש הייתה שוקעת הוא היה לבד עם עצמו ללא כל ההמון שמסביבו.

בזמן הזה שבין הדמדומים, המסכה הייתה מפניו מתקלפת קליפה אחר קליפה. או אז הוא היה הוא עצמו,

ללא חומות, ללא מסיכות, ללא מעצורים, עיניו היו מתערפלות, ודוק של עצבות היה שוכן בעיניו. הוא היה עם הזיכרונות,

עם המשקעים, עם העבר, עם ההווה, עם עצמו.

חבריו, ידידיו, ילדיו, לא ידעו, ומעולם לא שמעו אותו מלין. תמיד חשבוהו לאדם מאושר, הם לא שאלו, והוא לא נידב.

מעולם לא ידעת מה הוא חש, מרגיש, חושב

כהרגלנו נפגשנו פעם בשבוע ובאחד הערבים לגמנו כוסית ועוד כוסית, ובלי משים, בקבוק הוודקה הראשון היה מאחורינו.

במחצית הבקבוק השני החל לדבר. הוא לא דיבר אלי, הוא דיבר אל עצמו. ובמילים מדודות, חייב

הייתי להסיט את ראשי כדי לשמוע, הוא השפיל את מבטו עצם את עיניו והפליג אל עברו.

לקחתי חיים של אדם. אב לילדים, בעל לאישה, לקחתי חייו של אדם. לא בשדה הקרב,

לא על עקרונות, לא על כבוד, רצחתי אדם בלי שאניף אפילו אצבע לעברו. הוא לא היה אויב,

הוא לא הכיר אותי ואני לא אותו. מעולם לא שוחחנו, הוא היה קורבן של הנסיבות.

אני הייתי שם כדי לנעוץ את המסמר האחרון בארון קבורתו.

הבטתי אל חברי , צער רב נשקף מפניו , ידיו שמוטות בחוסר אונים כידי בובה על חוט,

לראות את האדם החזק הזה שמוט כמריונטה היה מראה קשה לעיכול, לא הוצאתי הגה.

גימדתי את עצמי למינימום ואפשרתי לו להיות עם עצמו,

והוא המשיך: באחד הלילות קיבלתי שיחת טלפון, הבטתי בשעון, השעה הייתה רבע לחצות,

מעבר לקו היה קולה של אישה. 'היי אמא' מיד הבנתי שהיא הגיעה אלי בטעות, וללא שהיות החלה לדבר בלי לתת לי שהות לומר,

הי עצרי, לא אני האדם אליו את רוצה לשפוך את ליבך, והיא המשיכה: 'די פשוט די. איני יכולה יותר,

אני חייבת אבל חייבת לעזוב את הבית. אני סובלת, הילדים סובלים וגם הוא סובל.

לא יכול להיות שהדת מלמדת אנשים לנהוג בחוסר התחשבות, לא יכול להיות שהאדם שהכרתי בעבר נעשה כה פרימיטיבי,

כה חסר תרבות, כה שונה. החזרה בתשובה הרגה כל שמץ אנושיות שהייתה בו, החזרה בתשובה קרעה אותו ממני,

מחבריו, ממשפחתו ומילדיו. כל שבת הוא מסתגר בחדרו, או שהוא בבית הכנסת,

אנשים מוזרים נכנסים ויוצאים מביתי ואומרים לו מה מותר ומה אסור, להוסיף עוד כיור ועוד מערכת כלים למטבח.

איזה ספרים מותרים ואיזה ספרים מוקצים, אפילו איך ומה אני אלבש. אני כה חסרת אונים, הכל מתפורר מול עיני,

כל מה שבניתי, כל מאמצי לשמור על שלמות המשפחה מתפוגגים מול עיני, ולי אין את היכולת לשנות דבר.

הוא חצה את כל הקווים ובחר צד, זקנו כבר ארך ושינה את תווי פניו ועשהו מבוגר יותר,

התנהלותו נעשתה קיצונית ומרוחקת יותר ממני וממשפחתו. על יחסי אינטימיים אין על מה בכלל לדבר,

ויחסי אישות רק אחרי טבילה במקווה, וגם זה ללא כל נגיעות החיבה שהיו ונעלמו יחד עם הגבר שהכרתי.'

היא החלה להתייפח, ואני החרשתי, חששתי להוציא הגה, מצאתי את עצמי מגלה אמפטיה לאישה האנונימית.

בלי משים, מבלי שרצתה,

היא נגעה בי, קול ייסוריה בכייה חצבו סדק בקיר החומות שבניתי לרגשותיי.

שתיקה השתררה בקו הטלפון , בכייה הפך להיות חרישי ונראה כי היא עושה מאמצים עילאיים לשלוט…

ידעתי בעוד מספר שניות היא תגלה את טעותה ותנתק ,דבר שלא רציתי, חשתי כמו אדם שהגיע בטעות לביתו של אחר כרואה ולא נראה,

סיפורה הסעיר אותי, הצית את דמיוני. לאחר מספר דקות היא התעשתה, ובקול צלול שאלה , אמא את עדיין שם ?

זיעה קרה התפשטה בגופי, הייתי חייב לומר משהו ולפני שיהיה מאוחר.

"בבקשה אל תנתקי, הגעת אלי בטעות "

"מי אתה?"
אני זר ששמע אותך ומבין את סבלך
"למה לא עצרת אותי ?"
כי כאבתי את כאבך
"מה אתה יודע על כאב ?"

אני יודע יותר ממה שאי פעם תחווי בחייך
היא השתתקה, הנחתי כי היא שוקלת אם להמשיך את השיחה או לנתק
כדי לשבור את הקרח אמרתי בבדיחות הדעת: "רוצה לשמוע בדיחה ?"
"אני מקשיבה"
סיפרתי בדיחה. מבעד לאפרכסת יכולתי לשמוע את חיוכה
"ספר לי בבקשה עוד בדיחה."
סיפרתי.
הפעם היא צחקה בקול
"שמי טלי"
ידעתי, היא משקרת. אך לי לא היה אכפת, קולה היה נעים לאוזני והיא סקרנה אותי.

באותו לילה שוחחנו ארוכות ונגענו בנושא הכאוב שבינו ובינה, בעיקר על חייה, חלומותיה ותקוותיה.

מתוך דבריה הבנתי כי בעלה שוטר במשטרת ישראל ועתה הוא במשמרת.

הבנתי כי היא חוששת להיפרד ממנו, כיוון שהוא עשוי לשים קץ לחייו, הבנתי שהיא בשנות השלושים המוקדמות לחייה ויש להם שלושה ילדים.

הבנתי שהיו להם חיים מדהימים עד היום בו החליט לחצות את הקווים ולחזור בתשובה.

גם כשקרני השמש הראשונות הפציעו המשכנו לשוחח.

בתום השיחה ביקשתי את מספר הטלפון שלה, אך היא סירבה. 'אני אתקשר' אמרה וניתקה.

את יום המחרת העברתי בעיניים טרוטות ובמחשבות, בקוצר רוח ציפיתי לשמוע את קולה.

היא מילאה את הבטחתה והתקשרה בדיוק באותה השעה שבעלה יצא למשמרת הלילה.

שוב שוחחנו עד השעות הקטנות של הבוקר. השיחות נמשכו כשבועיים ימים, ובכל שיחה אני שואל האם יום אחד ניפגש ?

והיא הייתה משיבה בבדיחות ובבת צחוק, אולי כן, ואולי גם לא…

האישה הזו הצליחה להוציאני משיווי משקלי. לא הייתי מורגל לכך שהרסן לא בידי. היא ניווטה,

היא החליטה מתי להתקשר ומתי ללא מילות פרידה באחת לנתק.

ואז זה קרה.

הטלפון שקיבלתי מטלי לא היה צפוי, הפעם היא חרגה ממנהגה והתקשרה בשעת אחר הצהריים המוקדמות

. "מחכה לך בתחנת האוטובוס של בית החולים שערי צדק".

קצב ליבי דפק והלם בפראות, שבועיים אני משוחח איתה, שעות על גבי שעות ועתה הגיע הזמן.

בתחנת האוטובוס היו ערב רב של אנשים, עצרתי את רכבי והמתנתי. כעבור שתי דקות היא הגיעה וללא מילים התיישבה במושב לצדי.

לשוני נעתקה במקומה, כל ההכנות, כל הסימולציות כמו לא היו. עיננו הצטלבו ודקות ארוכות לא השפלנו מבט,

רציתי להשלים את פער הימים השעות והדקות אשר דמיינתי אותה. עיני סקרו ובחנו, פניה עדינות, עורה שחום, עיניים גדולות ושחורות,

שפתיים מצוירות ושיער חום חלק פזור על כתפייה. את גופה השברירי כיסתה שמלה פשוטה,

ישיבתה זקופה ועיניה נעוצות בעיני. היא שברה את השתיקה ובקולה הכל כך מוכר אמרה "בוא ניסע מכאן, שלא יראו אותנו"

הבטתי במראה, מאחורי חנה רכב עם מס' רישוי משטרתי. מיקדתי יותר את מבטי והבנתי, זה הוא, בעלה. בדיוק כמו שהיא תיארה.

לא עלה בדעתי לספר לה והחרשתי, הוא נסע אחרינו כברת דרך, ובאחד הרמזורים המתנתי עד שהרמזור יהפוך לאדום ואז נסעתי,

משאיר אותו מאחור…

כעבור שעתיים נפרדתי מטלי, אלו היו שעתיים מדהימות מאושרות מיוחדות. שעתיים גנובות של פורקן הדדי באופן הטהור שיכול להיות בין גבר לאישה

מאה ועשרים דקות של חוויה בלתי נשכחת עם טעם של עוד.

ביום שלמחרת בשעה חמש ושלושים בבוקר קיבלתי שיחה מטלי, היא אמרה רק משפט אחד.

משפט המורכב משלוש מילים אשר נחרטו ונצרבו למשך כל חיי: "

הוא התאבד בגללי".

גם לאחר שניתקה, שפורפרת הטלפון הייתה דבוקה דקות ארוכות לאוזני. בכל מהדורות החדשות כתבו ודיברו על ההתאבדות

ועל כך שאסור לתת לשוטרים לשאת נשק לביתם, אך לטלי לילדיה ולו היה מאוחר מדי. טלי לא רצחה אותו, במשך זמן רב הוא כיוון את האקדח לרקתו,

אך אני הוא זה שלחץ על הדק האקדח.

מטלי לא שמעתי יותר, אך גם כשחלפו עשרים שנה, טעמם של השעתיים במחיצתה זכורות כאילו היו רק אתמול.

כן. גם אותו איני שוכח, הוא שם בראשי, בזיכרוני ובחלומותיי. אני רואה את עיניו מביטות בי בעצב, בתוכחה ובתוגה.

רצחתי אדם, שמעולם לא פגשתי, בעל לאישה, בן להורים ואב לילדים.

לא בשדה הקרב הרגתיו, לא בגלל כבוד, לא על עקרונות, לא בשוגג, ולא בכלי משחית.

קנה האקדח היה זמן רב מכוון על רקתו, כאילו חיכה רק לי בכדי להשלים את המלאכה, ולנעוץ בארון קבורתו את המסמר האחרון.