לכי לדרכך אהובה

לאחר 11 שנה של התנזרות מרצון, הכרתי אותה. ילדה צעירה ממני ב-20 שנה.

ולאחר כשנתיים, הבנתי כי טעיתי…

הי מירב,

לא קל לי לכתוב לך את השורות הבאות, אך רצף האירועים שנקרו בדרכנו לא השאיר מקום ואפשרות אחרת. שנתיים פלוס עברו חלפו,

ובחלקם הגדול ידענו למצות כל רגע ורגע, טיילנו בסיני, טורקיה, פריז, בריסל, אמסטרדם, לונדון, פראג ובולגריה, חרשנו את המזרח ונגענו בדרום אמריקה.

בנוסף, טיילנו באין ספור אתרים בארץ. בין לבין עשינו יחד קורס צלילה ומימשנו את החוויה באילת. בכל הזמן הזה השתדלתי להיות לך חבר נאמן ומסור,

ובו זמנית למלא לך את החסר באב ובאם. הייתי קשוב לבעיותייך ומילאתי לרוב את אשר תחפצי. לצערי, מעולם, אבל מעולם לא היית מרוצה ומסופקת.

תמיד צץ איזשהו פגם שממנו עשית טרגדיה יוונית שהעיבה את כל הטוב שקיבלת. בהתחלה זה היה אחי שהפריע לך, ולאחר מכן חברי, או הורי,

ותמיד ברקע הבית שחיינו בו ושתמיד אהבת לשנוא. ולסיכום, נדיר היה לראות אותך מעלה חיוך על פנייך, וזאת על אף על כל המאמצים,

המחשבה וההשקעה שהשקעתי לעשותך מאושרת, ולהקנות לך חיים טובים יותר.

שיחות רבות היו בנינו. בקשתי ממך ולא פעם לשנות מעט את דרך חשיבתך אך ללא הועיל.
בנושא תחזוקת הבית לא הייתה לך כל התחשבות, ההיפך הוא הנכון. ונדמה כי את לגמרי שוכחת כי אני אדם עובד בשביל שנינו.

מנהרות נחש צמא

לו רק היית מקלה עלי במעט, או מגלה רצון, מצב הבית היה טוב יותר. אך את טוענת כי אין לך חשק לבית הזה,

אבל זה מה שיש בינתיים, והחלפת מצעים זה כבר לא קשור לבית, זה קשור לדברים הרבה יותר עמוקים שיש לאדם.

ולהחלפת מצעים לא צריך להיות זמן מיוחד. בפרט שאת רוב זמנך את מבלה בבית.

יש עוד לא מעט דברים שברצוני לציין, אך קצרה היריעה ובטח עכשיו זה לא ישנה את אופן חשיבתך והתנהלותך בחיים. נואשתי ממך מירב,

נואשתי להסביר לך כי החיים יפים …. מה עוד היה צריך לקרות כדי שתביני זאת?
כל חיי שאפתי למצוא אישה אשר תהייה לי לחבר ואשר אוכל בסוף יום לחלוק עמה את חוויות היום, את מחשבותיי ורגשותיי,

ולי לא היו חיים קלים, עד היום איני יודע מה זה להיות ילד, ילדותי עזבה אותי כבר בגיל שש שנים. מעולם לא היה לי בית בכול מובן המילה.

תמיד הייתי כמו צועני, נע ונד ממקום למקום ללא יכולת להכות שורשים ולהשתקע. מעולם לא היה לי אדם אשר יכולתי לספר לו את רחשי ליבי ואת צפונותיו.

כשפגשתי אותך חשבתי שאת האדם, אך למרבה הצער – טעיתי. בתחילה חשבתי שמפאת גילך הצעיר אינך מסוגלת להבין,

אך היום יודע אני שגם בעוד זמן רב לא אוכל להקנות לך את היופי והחן שבהקשבה.

שנתיים עברו עלינו יחדיו, שנתיים בלבד, ואני מרגיש כאילו עשרות של שנים חוצצים ביני ובינך.
התעייפתי, מירב, ונואשתי מכל ניסיונותיי להתקרבות. כול יום שעובר אני חש שאני מרמה את עצמי וגם אותך.

לא פעם אמרתי לך שאיני מרגיש מספיק קרוב אלייך, שאני מרגיש ריחוק. קיוויתי בסתר ליבי שזה יעבור, אך לא כך היה הדבר ,

ההיפך הוא הנכון – אני מתרחק ממך יותר ויותר, ועל כול יום שעובר אני מרגיש נבגד ובוגד ביושרי באמנותי. איני רוצה לפגוע בך, ואם פגעתי אני מתנצל.

על כן, מירב, דרכינו חייבות להיפרד. אני בטוח כי תמצאי לך בן זוג אשר יוכל להסב לך אושר, שאולי אני לא מצאתי את הדרך להשיגו.

אבקש ממך לנסות להבין את רצוני ולא להקשות עלי.
מובן אשאר ידידך הטוב ותוכלי לפנות אלי בכול עת שתרצי, ואני בטוח, כשיעבור זמן מה תביני עד כמה נכון לעשות את הצעד הזה עכשיו ולא מאוחר יותר.

אני משאיר לך מעטפה ובה תמצאי כסף עבור שכר דירה, ומאחל לך הצלחה באשר תיפני. אני נפרד ממך בידידות ובדאגה ואהבה כנה ואמתית.

שלך באהבה ………