מיכאל
5 לספטמבר 2021 יום לפני ראש השנה
הטלפון מצלצל על הצג שיחה לא מזוהה …. קול אישה במבטא אמריקאי שואל, אומר ,אני מדברת עם איציק טהורי ?
אני עונה בחיוב …. הקול הרך מתחלף באחת לקול מתכתי ..האם אתה יצחק ששירת עם מיכאל שלי ? שתיקה ……שנים המתנתי לשיחה הזאת. שנים שיננתי מה אני אומר. איך אסביר , איך אתאר, איך אתנצל
נשימתי נעתקה, סחרחורת, גופי איבד את היכולת לעמוד. ידי אחזה בכוח בדפנות הנייד כאילו ביכולתו לאחוז אותי, לא ליפול . האם הייתי צריך לשמוע את השם מיכאל כדי להיזכר ? לזכור ? לכאוב ?
יש זיכרונות המלווים אותנו במהלך חיינו… חלקם ילכו אתנו לעולמות אחרים… חלקם יראו אור בזמן
ובמקום בו הלב ייקח נשימה ארוכה וישחרר…… השנה 2022 חודש ספטמבר, אני מודיע לבני אלון "מצטער בן
גם השנה לא אהיה אתכם בחג. מעדיף להיות לבד …
ספטמבר 1975 ראש השנה בפתח .
המקום אי שם בחולות סיני, חול טובעני מכל עבר, וצהוב בעיניים מאופק לאופק. 40 ילדים חיילים עוברים הכשרה צבאית מאוד ייחודית, מיוחדת. רק 20 יישרדו .
השאר ייפלטו ליחידות משניות. האימונים מפרכים, תחרותיים. כל יום מקדם אותך אל כומתת היחידה.
או יפלוט אותך החוצה עם תווית כישלון אשר ילווה אותך כל חייך. המפקדים מביאים את גופך נשמתך למחוזות לא מוכרים .
חשיכה סמיכה עוטפת אותך. ייללת התנים מעידים שהיום ירד והלילה עולה , העיניים צורבות וצרובות מעייפות
הגוף זועק לישון. עוד יום חולף. הנעליים כבר 5 ימים לא ירדו מכפות הרגלים. .על מקלחת בכלל מי חושב.
עוד פסיעה קטנה לקו הסיום . לתג המיוחל.
אוהל סיירים קטן בלב המדבר. הוא ואני ספונים בתוכו. שתי ידיו על פניו באחיזת ייאוש, בבריחה, בחוסר אמון . כמו עולמו חרב עליו …..את הסיבה ידעתי ….
.דקות ספורות לפני ……המסדר אשר סוגר את היום ופותח את השק"ש לעוד מספר שעות מועט של שינה.
סמל המחלקה קורא לימין שור . כל המחלקה פונה לימין .. מיכאל פנה לשמאל.
דממה …… היתושים הפסיקו את מעופם , או שרק היה נדמה לי
החטא בוצע …וכעת העונש . אין מקום לטעויות. בוודאי לא כאן . לא במקום בו מייעדים אותך להפוך מבן אדם למכונה .אפס טעויות
סמל המחלקה פוקד 1000 פעם לכתוב "לימין שור פונים ימינה"
מיכאל עולה חדש אשר עזב את משפחתו בארצות הברית והתנדב לצה"ל ליחידה קרבית, להיות לוחם . הוא הקורבן התורן של סמל המחלקה. .
הלילה מיכאל לא יעצום עיין. עתה מיכאל צריך להעביר את הזמן המועט שנותר לו, בעונש חסר משמעות.
עוד לילה לבן…
ידעתי ….אין טעם לפנות אליו בדברי ניחומים או עידוד. כל מילה שאוציא רק תחמיר עם המצב
שתקתי ….פנס הכיס בפיו מאירים חוברת כתיבה , הספירה למשפט ה 1000 החלה.
עצמתי את עיני בשינה טרופה ….
חזיזים פיצוצים שריקות סירנות צעקות כמו בכל בוקר. כמו בכל השכמה. פקחתי את עיני. מיכאל סופר את שורות העונש.
מסדר הבוקר , צינה אופפת את המדבר. חוברת העונש עוברת מידי מיכאל לידי סמל המחלקה.
מיכאל ששפת העברית הייתה קשה לו קל וחומר שהכתיבה לא הייתה החלק החזק שלו. מיכאל עם כל כוחות הנפש והתעצומות הגלומות בו, כתב 1000 פעם.. בימין שור פונים ימינה.
יום חמישי 04.09.1975 ראש השנה . יש המשתחררים לבית, למשפחה ,לחברה, לחברים ויש הנשארים לתורנות שמירה על 22 אוהלים שהיו לנו הבסיס. החוקים היו ברורים…. מאוד ברורים. מי שצלח את האימונים המפרכים מקבל את פס הניחומים לחופשה בבית . ומי שכשל יישאר בבסיס. במקרה הטוב לעוד שלושה שבועות, ובמקרה הפחות טוב לחודש וחצי…ובמקרה הגרוע ייפלט ליחידות אחרות.
סמל המחלקה החל לקרא את שמות המאושרים שיזכו לראות את הבית. הייתי בין הזוכים.
לא הופתענו …מיכאל לא היה בין המאושרים. כולנו הכרנו את דרך חשיבתו ופעולתו של סמל המחלקה
הסבתי מבט למיכאל שום הבעה לא הייתה על פניו. לא שימחה לא עצב לא אכזבה. פניו הביעו השלמה .
בסיום המסדר ביקשתי רשות הדיבור מהסמל . אני מוכן להחליף את מיכאל ומתנדב להישאר במקומו. סמל המחלקה הביט בי והפטיר כלאחר יד "מבחינתי אתה יכול להישאר אתו."…..
יום שישי 05.09.1975 חברי למחלקה כבר בבית עם משפחתם . מתכוננים לחגוג ולקבל את השנה החדשה.
ארבע נותרנו בבסיס , מחלקים את שעות השמירה. מחלקים את מנות הקרב .לי ולמיכאל היה מכנה משותף, לשנינו לא היה לאן ללכת ….
ברוב תמימותי טיפשותי לא השכלתי להבין ..שגם מיכאל ידע את אשר כולנו ידענו.
השאלה לא הייתה אם יודח… נותרה החידה מתי יודח ? .
מיכאל לא היה מסוגל לשאת את העלבון. ובליל ראש השנה שם קץ לחיו..
מיכאל ואני חלקנו את הימים ובעיקר את הלילות באותו אוהל סיירים קטן .
הוא היה מלח הארץ. אדם עם אהבה גדולה לארץ ישראל. פטריוט ענק עם לב רחב. הוא הגיע לארץ כדי לתרום. להינשא ולהביא ילדים בארץ בטוחה יותר. בכדי להעביר הלאה לדורות הבאים את אהבתו לארץ.
איני יודע אם יכולתי למנוע את מותו.
אולי כן ואולי לא. השאלה נותרה כפצע פעור ותלויה באוויר כחבל התליין ובתוך הלולאה ראשי המיוסר במחשבות של כן ,ולא ,ואולי ….
מחשבות על חיים ומוות צורבות בי חותם של כישלון…. של אכזבה מעצמי, מהמערכת הצבאית, מהמדינה שאני כה אוהב.
מיכאל העניק ומעניק לי השראה להעביר בכל טיול את אהבתו לארץ ישראל דרך פסיעות הרגלים . דרך עיניו האוהבות . דרך ליבו הרחב .דרך חשיבתו. לא הייתה לו סיבה אחת מלבד אהבתו לארץ להיות כאן במדבר ולספוג את כל מנת הייסורים שבאימונים הקשים. מיכאל עזב בית חם, משפחה סביבה מפנקת ובא לקורס מהקשים ביותר בצה"ל.
לא היו לנו שיחות רבות רק מבטים מבינים ומעודדים. כשכשלתי ידו הייתה תמיד מושטת
בכל טיול אני נושא דברים גם בשמו… כדי לזכור לדעת להבין שגם מילה, משפט ,שפיטה מוטעית, כל אלה יכולים לקחת חיים. להביא לאובדן …. אל החידלון אל המוות בטרם עת.
השנה כבכל שנה וכמעט בכל יום, אדליק נר זיכרון למיכאל . וכמו בכל שנה אני מזמין אותו אלי לחגוג אתי את השנה החדשה ,למקום שלא היה לו.. בית יהודי בישראל … ואין כמו המדבר לעשות את המעשה. רק הוא ואני.
יהי זכרך ברוך מיכאל
גם אם אינך…. אתה הינך……
שלך בידידות
איציק
צלצלו עכשיו