בית , שלוש אותיות , אלפי מילים לא יכולים לתאר את תחושת ההומלס , רק מי שחווה , את כאב הבדידות של ספסל העץ ידע על מה אני כותב
הבטחת …..
ערב שבת, שעת בין הערביים , באוויר תחושת קדושת השבת, הרחובות מתרוקנים , ההמולה ,כאילו על פי אות פסקה באחת ,
ריח התבשילים באוויר מזכיר לי ימים אחרים , ימים ,חודשים , ושנים בפנימיות ובמשפחות אומנות שחייתי וגדלתי , ובפרט בגעגועים וכמיהה לבית שלא היה לי .
אחת לשלושה שבועות היינו יוצאים מהפנימייה "לחופשה" , בתחנת האוטובוס הייתי שומע על תכניותיהם של החברים , אני החרשתי .
החופשות היו לי לסיוט מתמשך , המקום שבו הייתי צריך להרגיש בית , היה לי לזרה .
כילד הייתי חייב להעסיק את עצמי ולהעביר את השעות עד לחזרתי לפנימייה .
אל המקום שבו הרגשתי וחשבתי שהוא הבית . הערב יורד לאיטו , אנשים עם כיפות וטליתות חוזרים מבית הכנסת ,
אל הבית, אל המשפחה . עיני נעצמות , את ואני יושבים סמוך לשולחן השבת , שבמרכזו שני נרות דולקים ,
השולחן ערוך , ועליו מפה צחורה כשלג , ובקצה השולחן , שתי חלות מכוסות במפה שעליה רקומות המילים "שבת שלום " ,
ולידן כוס יין מלאה , הסידור פתוח בדף הקידוש . אני קורא מתוך הספר "יום השישי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" ואת , מביטה בי , ובקול חלושות עונה אמן….
אני ניגש אלייך , נושק על מצחך , ולוחש לך, שבת שלום אהובה ….
פוקח עיניים , חושך , אני מביט בשעון , השעה כבר עשר ועשרים , געגועים מציפים אותי אלייך , געגועים ליד מלטפת ואוזן קשובה געגועים לבית …….
מבטי נשלח בתהייה בשאלה בכמיהה לאלפי האורות המנצנצים מתוך חלונות הבתים ,ובראשי מזמזמת ומהדהדת השאלה מה זה בית ?
זיכרון ילדות ..
. ערב שבת בין השמשות , אבא מגיע מהעבודה , צעקות ,הטחת האשמות , צלחות וסירים מלאים באוכל שהושקעו בהרבה אהבה נזרקים ומוטחים על הרצפה.
. אמא , בפינה מכווצת ובוכה , ומתוך ליבו של ילד משתחררת צעקה אילמת די בבקשה די , העיניים פקחות לרווחה ממאמנות להאמין לסיוט שלא נגמר ,
דמעות זולגות ללא קול . עיני אבי נעוצות בי , הפחד משתק …., הבדידות חובקת ועוטפת מאיימת לבלוע אותי לתוך חור אפל ממנו אין חזרה
יד אבי פוגשת בפני , על פניו כאב , הוא צועק , ואיני שומע .. רק צליל ידו הפוגשת בפני נשמע , מתפוצץ בראשי … סטירה ועוד סטירה ועוד ..
הדמעות יבשו הכאב נותר .. מאותו לילה התייתמתי גם מאב וגם מאם ורק כעבור שתיים עשרה שנה ,יכלו שפתי לבטא שוב את המילה "אמא" .
הכאב לא מרפה , הוא שם , ישן ביום , ומתעורר בלילה . יחד עמו חוברים זיכרונות על חברים שהיו ואינם,
על בטן מרוטשת ,ועל עורק דם המשפריץ כמויות של חיים החוצה , וידי קצרה מלהושיע …. הסבתי את מבטי מהרחוב לתוך הדירה
, שני חדרים, שולחן, שטיח ושידה , זה כל רכושי עלי אדמות . כל מאמצי להפוך את הדירה למשהו הדומה למגורים עלו בתוהו
. הדירה הייתה דירת עמידר המיועדת להריסה וכך שידרה הרס וחורבן. . …. הבטתי לעבר הטלפון , שתיקתו העידה כי ברגעים אלו איני במחשבתו של אף אדם ……
הבנתי את ההבדל בין הלבד , ובין הבודד …זיכרונות עולים ומציפים ….
שיחות אל תוך הלילה , אפרכסת הטלפון צמודה בחוזקה . חושש שמא לא אשמע . כל ישותי אלייך .
את מילותייך שותה בצמא , בעיוורון , בשקיקה , זוכר, כל אות , כל הברה כל צליל כל מילה אשר יצאה מפיך
, זוכר אותך אומרת , " בכל זמן ,בכל עת ,בכל שעה , בכל שרק תחפוץ "תמיד תמצא אצלי בית"
ואני את הבטחתך נצרתי . אחזתי ונאחזתי במילים , כל אות ,כל הברה , כל מילה , נחקקה ונצרבה.
הבטחתך חצבה בקע בחומות המגן אשר בניתי שנים על גבי שנים , בכל שנה ביצרתי את חומותיי תחזקתי אותן ,
סתמתי כל בקע וחריץ , ואפילו לשריטה לחרוץ במבצרי לא נתתי . ועתה לראשונה , לאחר שנים כה רבות ,
באמונה עיוורת שלחתי את השורש הראשון שנבט ממעמקי נשמתי המיוסרת לגשש , להטמיע ולהיאחז באדמה ….
בהבטחתך ובהבל פיך הבטחת " בית "
כה רציתי להאמין ששורשים נוספים יצאו ויטעו אותי למקום שבו אוכל להטמיע את נשמתי , את גופי ואת כל ישותי ,
כה ייחלתי לרגע בו אוכל לשים קץ לנדודי …. כה רציתי להגיע לשבת ,לנוח , לשכב לחשוב , להירגע , לדעת שיש מקום שאוכל להגיע אליו בבטחה ,
לעצום עיני בלי לחשוש שמישהו או משהו יפגע בי , כה רציתי להאמין שמקום זה יהיה כהבטחתך "בית" . חודשים רבים הספסל בגן הציבורי שימש לי לבית
. בלילות …מחשש מגניבה הייתי ישן על שקית הבגדים המעטים שהיו לי . כל לילה היה לסיוט ואור הבוקר הגואל בושש לבוא,
בימי החורף הקור והרעב טרפו את התקווה לברוח אל זרועותיה השלוות של השינה .
ובקיץ הייתי צריך להתגונן על חיי בגלל מסוממים שחשבו לשדוד את המעט שהיה לי . הספסל הזה היה ביתי , ואף הומלס לא העז להתנחל עליו .
הימים השבועות והחודשים חלפו והקשר שלנו קיבל צביון של קבע . ובלילה קיצי אחד לפני שהגעתי אלייך ,
התרתי את קשרי וחיבורי עם האנשים האחרונים שהיו קשורים אלי ולחיי ,התרתי קשרי ידידות , קשרי דם ומשפחה ,
ארזתי את חפצי המעטים ,נעלתי את הדירה , מסרתי את המפתח … השארתי את הזיכרונות מאחור ובלב פועם מהתרגשות נסעתי אלייך אל "הבית"
. הדרך אלייך נעמה לי , שיחקתי במחשבותיי ובדמיוני את החיים שלנו , את ההשכמה המשותפת. כוס הקפה ,ארוחת הבוקר , קידוש השבת ….
. וכשנקשתי על דלתך, ומבטך נח על שקית הבגדים שאחזתי בחוזקה , קולך המבוהל כמו ממרחקים הגיע , " היום אתה לא ישן אצלי "
לא זוכר את הדרך למכונית , ידי אוחזות לופתות בהגה , עיני מעורפלות מדמעות שלא זלגו,
כאב ההשפלה , הביזיון, האכזבה , הבגידה , תחושת העלבון אשר איימו על קיומי היו חזקות ממני ,
המילים כמו החזירו אותי שנים רבות לאחור "אתה לא רצוי" "לך וחזור מהיכן שהגעת" חזרתי לחיים , חזרתי למוות , חזרתי לספסל ששימש אותי לפני שנים לבית ,
חזרתי לשגרת היום. , לאמונה ולתובנה , ששורשים מיועדים לעצים , לא לבני אדם ….. אנצור את שורשי עד ואולי להזדמנות הבאה .
בית שלוש אותיות…ים של מילים ועולם מלא ערגה למה שיכל להיות, ובין שארע…..