למה ? – השאלה שפתחה דלת לעתיד חדש

השנים הן שנות התשעים המוקדמות. חודש אוגוסט לוהט, והאוויר עמד מלכת. זה עתה התגרשתי. השארתי מאחורי בית, שני בנים וחיים שהכרתי.

החיים שהיו פעם מסודרים, מתוכננים, ועם זאת, כעת נראו רחוקים, כמעט כמו חלום מטושטש. הימים הראשונים אחרי הגירושין היו כמו שיטוט במדבר ללא יעד,

ללא כיוון. הסתובבתי ברחובות העיר בית שמש כמו צל של עצמי, אדם שאיבד את עולמו ואת משמעות חייו. הבדידות הייתה כמו ענן כבד שריחף מעלי,

מלווה אותי בכל צעד וצעד, מציבה מול עיניי את העובדה שכעת אני לבד, ללא משפחה תומכת, ללא חברים שיעטפו אותי בחום.

העבודה באולפני ג.ג הייתה הקשר האחרון שלי למציאות. היא הייתה העוגן היחיד שהחזיק אותי שפוי. אבל גם שם,

השכר המועט שקיבלתי לא הספיק כדי לשכור דירה ראויה. נדדתי מחדר לחדר, מחפש מקום שבו אוכל לשים את הראש ולמצוא מעט שלווה.

חיפשתי מקום שייתן לי תחושת בית, ולו הקטנה ביותר, אך כל מה שמצאתי היו מקומות שהזכירו יותר מחסה מאולתר מאשר בית אמיתי.

ואז, יום אחד, כשכמעט התייאשתי, נודע לי שחברת עמידר משכירה בתים ישנים, כאלה שנועדו להריסה. זה לא היה אידיאלי,

אבל זה היה משהו. מקום שבו אוכל לנסות לבנות את עצמי מחדש, אפילו אם זה רק זמני. שכרתי את הבית. ישן, מתפורר,

מלא אבק ושברים. זה לא היה מקום למגורים, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. כל דבר היה עדיף על להמשיך להסתובב ברחובות, חסר כל עוגן.

הבית הזה, שהיה יותר חורבה מאשר מקום מגורים, הפך לשדה הקרב שלי. כל יום היה מאבק חדש,

כל יום היה ניסיון להפוך את המקום הלא ראוי הזה למשהו שאפשר לחיות בו. הפכתי עולמות כדי לנקות, לשפץ,

לנסות להכניס מעט אור לחיי. אבל גם כשהקירות התחילו להיראות קצת פחות מדכאים, הכאב הפנימי נותר בלתי נסבל.

הבדידות הייתה נוכחת בכל רגע. הימים הקשים ביותר היו הימים בהם הייתי לכאורה חופשי – ימי שישי, שבתות, חגים.

אלו היו הזמנים שבהם הדממה נחתה עלי כמו שמיכה כבדה של עצבות ודיכאון. אני זוכר את עצמי נכנס לדירה ביום שישי ולא יוצא ממנה עד יום ראשון,

כשהייתי חייב לחזור לעבודה.

העבודה הייתה הבריחה היחידה שלי מהמציאות, מהכאב ומהחיים שהתפרקו.

באותה תקופה הדירה לא הייתה מרוהטת כמעט בכלל. לא היה לי מקרר, לא הייתה מיטה – רק רצפה קרה ואוויר דחוס.

הייתי חייב לקנות מזון שיחזיק מעמד עד יום ראשון. אחד מימי השישי האלה היה אחד הקשים ביותר. הכסף כמעט נגמר, והרעב והדיכאון ליוו אותי לכל מקום.

התחושה שהחיים חומקים ממני ושאין לי על מה להישען הייתה בלתי נסבלת.

נכנסתי לסופרמרקט השכונתי, תחושת חנק הציפה אותי. הלב שלי דפק בחוזקה, כאילו איים להתפוצץ. עצבות ודיכאון כבד העיקו עלי,

גוש של בכי חנוק נתקע בגרוני. ואז, כשעמדתי מול המדף, יד רועדת לוקחת לחם ומרגרינה – זה כל מה שיכולתי להרשות לעצמי –

פנתה אלי המוכרת, אישה צעירה עם עיניים רכות אך חודרות. היא הביטה בי ושאלה: "למה?"

היא לא הייתה צריכה לומר יותר מזה. היא ידעה מה עובר עלי. היא ראתה, היא הרגישה. ואני, כמו תם שלא מבין, שאלתי בחזרה, "למה מה ?"

ניסיתי להסתיר את רגשותיי, להעמיד פנים שלא קרה דבר. התביישתי שהיא ראתה את החולשה שלי, התביישתי שהיא קלטה את הכאב הנורא שחונק אותי.

המבוכה הייתה קשה מנשוא. הרגשתי שהנשמה שלי נחשפת לפניה כמו ספר פתוח, וכל מה שרציתי היה להימלט מהמקום הזה,

מהשאלות, מהעיניים שחדרו כל כך עמוק.

קניתי את הלחם והמרגרינה, וחזרתי לדירה שלי. שם, בדירה החשוכה והקרירה, נפלתי על הרצפה והתפרקתי.

הדמעות לא יכלו לעצור. בכי שלא נבע רק מהרעב או מהכאב הפיזי, אלא מהבדידות, מהייאוש, מההרגשה שהחיים שלי התפרקו סביבי.

באותו רגע, שם על הרצפה הקרה, הרגשתי שהגעתי לתחתית. זה היה הרגע שבו נשבעתי לעצמי שלא אחזור למצב הזה.

לעולם לא ארשה לעצמי להיות שוב במקום כל כך נמוך. שם, במעמקי הכאב והבדידות, קיבלתי החלטה. החלטה להילחם, להילחם על חיי, על כבודי,

על עתידי. לא משנה כמה קשה יהיה, לא משנה כמה זמן זה ייקח, אני לא אתן לעצמי להיכנע.

הימים שאחרי היו לא פחות קשים, אבל משהו בתוכי התחיל להשתנות. התחלתי לראות את החיים דרך פריזמה חדשה,

לא עוד קורבן של הנסיבות, אלא לוחם שנלחם על זכותו לחיות, על זכותו להיות מאושר. זה היה המסע שלי,

מסע שבו כל צעד היה מאבק, אבל כל צעד גם חיזק אותי, נתן לי את הכוח להמשיך קדימה.

המסע קדימה לא השכיח את הימים שהיו אחורה. הם נצרבו בתודעתי, חקוקים בנפשי כמו קעקוע שלא ניתן למחוק.

כל זיכרון, כל רגע של כאב, כל דמעה שנשפכה על רצפת הדירה הריקה, הם לא נעלמו. הם רק חישלו אותי, הפכו אותי למי שאני היום.

אבל עם כל הכוחות שאספתי, עם כל הנחישות להמשיך קדימה, עדיין נותר בי הפחד.

הפחד מלהיות שוב במקום ההוא, במקום של שפלות שאין לה סוף, במקום שבו הכאב הוא השולט, במקום שבו הדמעות לא נגמרות.

הפחד הזה לא עזב אותי. הוא צל שנע איתי, מזכיר לי בכל רגע של חולשה, בכל רגע של בדידות, שהסכנה עדיין קיימת. אני יודע כמה קל ליפול חזרה לתוך הבור,

כמה מהר אפשר להישאב שוב למערבולת של ייאוש. ולכן, אני נלחם. כל יום הוא מאבק חדש, כל בוקר הוא הזדמנות להוכיח לעצמי שאני לא אותו האדם שהייתי.

אני לא אותו אדם ששכב על הרצפה ובכה, חסר אונים מול העולם.

אני למדתי להכיר את הפחד הזה, להכיר אותו ולא להיבהל ממנו. הוא חלק ממני, כמו הצל שמלווה כל תנועה שלי. אבל במקום לתת לו להשתלט עלי,

אני משתמש בו כדי להזכיר לעצמי למה אני ממשיך להילחם. למה אני לא מוותר, למה אני לא עוצר.

אני ממשיך קדימה, בידיעה מלאה שהימים ההם הם חלק ממני, שהם עיצבו אותי, אבל לא יגדירו אותי. אני קובע את המסלול שלי עכשיו.

אני מנווט את החיים שלי, ולא נותן לפחד להחזיר אותי אחורה.

הפחד הוא שם, אבל אני כאן, ואני לא מתכוון לעצור.