הבטחת

הבטחת

בית , שלוש אותיות , ועשרות אלפי שורות ומילים לא יכולים להנציח ולתאר את תושת ההומלס , מחוסר הבית ….. רק מי שחווה ,ידע את תחושת חוסר האונים ,את קשיחותו של הספסל בגן הציבורי שהיה לבית …

הבטחת …..
ערב שבת, שעת בין הערביים , באוויר תחושת קדושת השבת, הרחובות מתרוקנים , ההמולה ,כאילו על פי אות פסקה באחת , ריח התבשילים באוויר מזכיר לי ימים אחרים , ימים ,חודשים , ושנים בפנימיות ובמשפחות אומנות שחייתי וגדלתי , ובפרט בגעגועים וכמיהה לבית שלא היה לי . אחת לשלושה שבועות היינו יוצאים מהפנימייה "לחופשה" , בתחנת האוטובוס הייתי שומע על תכוניותיהם של החברים , אני החרשתי . החופשות היו לי לסיוט מתמשך , המקום שבו הייתי צריך להרגיש בית , היה לי לזרה . כילד הייתי חייב להעסיק את עצמי ולהעביר את השעות עד לחזרתי לפנימייה . אל המקום שבו הרגשתי וחשבתי שהוא הבית . הערב יורד לאיטו , אנשים עם כיפות וטליתות חוזרים מבית הכנסת , אל הבית, אל המשפחה . עיני נעצמות , את ואני יושבים סמוך לשולחן השבת , שבמרכזו שני נרות דולקים , השולחן ערוך , ועליו מפה צחורה כשלג , ובקצה השולחן , שתי חלות מכוסות במפה שעליה רקומות המילים "שבת שלום " , ולידן כוס יין מלאה , וסידור פתוח בדף הקידוש . אני קורא מתוך הספר "יום השישי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" ואת , מביטה בי , ובקול חלושות עונה אמן….
אני ניגש אלייך , נושק על מצחך , ולוחש לך, שבת שלום אהובה …. פוקח עיניים , חושך , אני מביט בשעון , השעה כבר עשר ועשרים , געגועים מציפים אותי אלייך , געגועים ליד מלטפת ואוזן קשובה געגועים לבית ……. מבטי נשלח בתהייה בשאלה בכמיהה לאלפי האורות המנצנצים מתוך הבתים ובראשי מזמזמת ומהדהדת השאלה מה זה בית ? זיכרון ילדות … ערב שבת בין השמשות , אבא מגיע מהעבודה , צעקות ,הטחות האשמות , צלחות וסירים מלאים באוכל שהושקעו בהרבה אהבה נזרקים ומוטחים על הרצפה . אמא , בפינה מכווצת ובוכה , ומתוך ליבו של ילד משתחררת צעקה אילמת די בבקשה די , העיניים פקחות לרווחה ממאמנות להאמין לסיוט שלא נגמר , דמעות זולגות ללא קול . עיני אבי נעוצות בי , הפחד משתק …., הבדידות חובקת ועוטפת מאיימת לבלוע אותי לתוך חור אפל ממנו אין חזרה . יד אבי פוגשת בפני , על פניו כאב , הוא צועק , ואיני שומע .. רק צליל ידו הפוגשת בפני נשמע , מתפוצץ בראשי … סטירה ועוד סטירה ועוד … הדמעות יבשו הכאב נותר .. מאותו לילה ורק לאחר שתים עשרה שנה ,זכיתי לבטא שוב את המילה "אמא" . הכאב לא מרפה , הוא שם , ישן ביום , ומתעורר בלילה . יחד עמו חוברים זיכרונות על חברים שהיו ואינם, על בטן מרוטשת , ועל עורק דם המשפריץ כמויות של חיים החוצה , וידי קצרה מלהושיע …. הסבתי את מבטי מהרחוב לתוך הדירה , שני חדרים שולחן שטיח ושידה , זה כל רכושי עלי אדמות . כל מאמצי להפוך את הדירה למשהו הדומה למגורים עלו בתוהו . הדירה הייתה דירת עמידר המיועדת להריסה . …. הבטתי לעבר הטלפון , שתיקתו העידה כי ברגעים אלו איני במחשבתו של אף אדם …… הבנתי את ההבדל בין הלבד , ובין הבודד …זיכרונות עולים ומציפים ….
שיחות אל תוך הלילה , אפרכסת הטלפון צמודה בחוזקה . חושש שמא לא אשמע . כל ישותי אלייך . את מילותייך שותה בצמא , בעיוורון , בשקיקה , זוכר, כל אות , כל הברה כל צליל כל מילה אשר יצאה מפיך , זוכר אותך אומרת , " בכל זמן ,בכל עת ,בכל שעה , בכל שרק תחפוץ "תמיד תמצא אצלי בית"
ואני את הבטחתך נצרתי . אחזתי ונאחזתי במילים , כל אות ,כל הברה , כל מילה , נחקקה ונצרבה. הבטחתך חצבה בקע בחומות המגן אשר בניתי שנים על גבי שנים , בכל שנה ביצרתי את חומותיי תחזקתי אותן , סתמתי כל בקע וחריץ , ואפילו לשריטה לחרוץ במבצרי לא נתתי . ועתה לראשונה , לאחר שנים כה רבות , באמונה עיוורת שלחתי את השורש הראשון שנבט ממעמקי נשמתי המיוסרת לגשש , להטמיע ולהיאחז באדמה …..שבהבטחתך ובהבל פיך הבטחת " בית "
כה רציתי להאמין ששורשים נוספים יצאו ויטעו אותי למקום שבו אוכל להטמיע את נשמתי , את גופי ואת כל ישותי , כה ייחלתי לרגע בו אוכל לשים קץ לנדודי …. כה רציתי להגיע לשבת ,לנוח , לשכב לחשוב , להירגע , לדעת שיש מקום שאוכל להגיע אליו בבטחה , לעצום עיני בלי לחשוש שמישהו או משהו יפגע בי , כה רציתי להאמין שמקום זה יהיה כהבטחתך "בית" . חודשים רבים הספסל בגן הציבורי שימש לי לבית . בלילות מחשש מגניבה הייתי ישן על שקית הבגדים המעטים שהיו לי . כל לילה היה לסיוט , בחורף הקור והרעב טרפו את התקווה לברוח אל זרועותיה השלוות של השינה . ובקיץ הייתי צריך להתגונן על חיי בגלל מסוממים שחשבו לשדוד את המעט שהיה לי . הספסל הזה היה ביתי , ואף הומלס לא העז להתנחל עליו .
הימים השבועות והחודשים חלפו והקשר שלנו קיבל צביון של קבע . ובלילה קיצי אחד לפני שהגעתי אלייך , התרתי את קשרי וחיבורי עם האנשים האחרונים שהיו קשורים אלי ולחיי ,התרתי קשרי ידידות , קשרי דם ומשפחה , ארזתי את חפצי המעטים ,נעלתי את הדירה , מסרתי את המפתח … השארתי את הזיכרונות מאחור ובלב פועם מהתרגשות נסעתי אלייך אל "הבית". הדרך אלייך נעמה לי , שיחקתי במחשבותיי ובדמיוני את החיים שלנו , את ההשכמה המשותפת כוס הקפה ,ארוחת הבוקר , קידוש השבת …. . וכשנקשתי על דלתך, ומבטך נח על שקית הבגדים שאחזתי בחוזקה , קולך המבוהל כמו ממרחקים הגיע , " היום אתה לא ישן אצלי " לא זוכר את הדרך למכונית , ידי אוחזות לופתות בהגה המכונית , עיני מעורפלות מדמעות שלא זלגו, כאב ההשפלה , הביזיון, האכזבה , הבגידה , תחושת העלבון אשר איימו על קיומי היו חזקות ממני , המילים כמו החזירו אותי שנים רבות לאחור " אתה לא רצוי" "לך וחזור מהיכן שהגעת" חזרתי לחיים , חזרתי למוות , חזרתי לספסל ששימש אותי לפני שנים לבית , חזרתי לשגרת היום , לאמונה ולתובנה , ששורשים מיועדים לעצים , לא לבני אדם ….. אנצור את שורשי עד ואולי להזדמנות הבאה .

Comments are closed.

x
סייען נגישות
הגדלת גופן
הקטנת גופן
גופן קריא
גווני אפור
גווני מונוכרום
איפוס צבעים
הקטנת תצוגה
הגדלת תצוגה
איפוס תצוגה

אתר מונגש

אנו רואים חשיבות עליונה בהנגשת אתר האינטרנט שלנו לאנשים עם מוגבלויות, וכך לאפשר לכלל האוכלוסיה להשתמש באתרנו בקלות ובנוחות. באתר זה בוצעו מגוון פעולות להנגשת האתר, הכוללות בין השאר התקנת רכיב נגישות ייעודי.

סייגי נגישות

למרות מאמצנו להנגיש את כלל הדפים באתר באופן מלא, יתכן ויתגלו חלקים באתר שאינם נגישים. במידה ואינם מסוגלים לגלוש באתר באופן אופטימלי, אנה צרו איתנו קשר

רכיב נגישות

באתר זה הותקן רכיב נגישות מתקדם, מבית all internet - בניית אתרים.רכיב זה מסייע בהנגשת האתר עבור אנשים בעלי מוגבלויות.

צלצלו עכשיו
מתאים לך VIP?
הרשמה לקבלת עדכונים לפני כולם על הטיולים הבאים...
לחיצה על "תרשמו אותי!" מאשרת הרשמה לרשימת תפוצה לעדכונים בנושאי טיולים חדשים ומבצעים.