"שלום אני מדברת עם איציק?"

"כן" עניתי.

"אתה מוזמן לחקירה."

"אחותי" אני אומר בצחוק "סחטיין על הניסיון אבל אני כבר קבעתי ללכת לסרט עם החברים"

"אם לא תגיע תוך חצי שעה אאלץ לשלוח ניידת"

שתקתי. אז הבנתי, הפנמתי ששוב נפלתי במלכודת הנקמה, ושוב גרושתי העלילה עליי, ושוב אני אצטרך לשבת על ספסל החקירות במשטרה.

 התקשרתי לחברים, ביטלתי את הפגישה, ועל 120 שקלים לסרט VIP בגלילות.

הגעתי לתחנת המשטרה בעירי, ולאחר המתנה התיישבתי מול החוקר. שעתיים של חקירות ,חפירות ,ושאלות מביכות.

ולבסוף התבהרה שאלת השאלות, מדוע נקראתי לחקירה? והאשמה היא: לגרושתי יש פנצ'ר בגלגל קדמי ימני, ואני מואשם כי אני הוא הגורם.

ולאחר 12 שעות של עבודה מאומצת , וביטול ערב שיכל להיות מלא חוויות, אני מוצא את עצמי מנסה להוכיח לחוקר ,שאין לי אחות, ובוודאי שאינה זונה.

החוקר רושם ומתעד כל מילה, ולבסוף מסכם, אתה צריך לתת לי טביעת אצבעות, DNA, וצילום. "למה?" אני שואל

"אלו הנהלים" משיב החוקר.

כך אני מוצא את עצמי מובל כאחרון העבריינים, לצילום ולתיעוד, הבושה של מדינת ישראל ולמשטרת ישראל כלפי כל הגרושים,

אשר כל פשעם הסתכם בכך שנפרדו מבת זוג נקמנית.

החוקר מגיש לי דף נייר לחתימה , בה אני מאשר כי במשך 14 יום איני רשאי לדבר עמה ולא להתקרב לרחוב שלה. לא שהדבר מעניין אותי,

אלא שבמשך שבועיים איני יוכל לראות את בני בן השש

ולך תסביר לילד בן שש את הסיבה האמתית למה ומדוע אבא אינו יכול לראותו, לך תסביר לו שאני נקרע בין לראותו ולהסתכן במעצר,

ובין לשבת בחיבוק ידיים ולתת לשיטה לנצח.

רבים מהאבות עוברים את שאני עובר, עברתי, ואעבור. רבים מהגברים והאבות חשים בושה לספר ולשתף את שעובר עליהם, גברים רבים כמוני,

למודי מלחמות ותבוסות, אשר מערכת החוק והמשפט מכלים בהם את טמטומם ומחדליהם.

אותם אנשים אשר מייצגים את החוק, או אמונים על החוק, חותמים במחי קולמוס גורלות הן של האבות, והן של ילדיהם, הילדים שהם גם ילדיך עוברים למשמורת האישה, ואתה האב

הופך באחת לבן ערובה בידי האישה שכה אהבת ואיתה חלקת את חייך, את זמנך, אותה אישה אשר סעדת בימי החולי והעצב, אותה אישה אשר לפני שעה בלבד הייתם בסטאטוס של

נשואים. עתה עם מתן הגט הפכת באחת לאדם ולאב סוג ב'. אותה אישה נקראת עתה גרושתך. ועם הזמן היא תלמד את חולשותיו של החוק, ותכה בך שוק על ירך, שיכרון הכוח אשר

תצבור עם השנים יהפוך אותה לחיה משוללת רסן, ואת חייך לגיהינום מתמשך עד שתצא מדעתך ומחשבות לא הגיוניות יחלחלו בראשך. כבר אמר הפילוסוף ניטשה "מוטב ליפול בידי

רוצח אכזר, מאשר בידיה של אישה נקמנית". באחת אתה שבוי ובן ערובה בידיה של האישה אתה חילקת את חייך, אתה בן ערובה, כי אתה אוהב את ילדיך, אתה בן ערובה כי אתה

מתגעגע לחבקם, לנשקם ,להריח את עורם, לשמוע את קולם, לחוות את גידולם. כל זאת היה דבר שבשגרה, ועתה הדבר נעשה לבלתי אפשרי, עכשיו אתה רק יכול לחלום לראות את

ילדיך בכל זמן נתון, הילדים היקרים לך בעולם, אתה חייב להילחם עליהם, לשלם בעבורם, להתחנן, להתרפס, להשפיל את עצמך עד דק, ולהבין כי אלו יהיו חייך מעתה ועד היום בו יגיעו

ילדיך לגיל 18. אתה נילחם כי ילדיך הם דם מדמך, עצם מעצמותיך, הם אותם ילדים אשר ליוות מיומם הראשון דרך טיפת חלב, קמת בלילות לקול בכיים ועינייך האדומות ביום המחרת

היו עדות כי היית שותף מלא בגידולם, ליוות אותם לגן ומהגן, כיתה א', ימי הולדת, בחולי, בכאב ובשמחות. עכשיו אתה מוצא את עצמך נלחם על כל שיחת טלפון, על כל דקה במחיצתם,

על כל מפגש. כל מפגש עם ילדיך הוא גורלי, הם בוחנים אותך, לעיתים מסתכלים עלייך בעיין בוחנת, ביקורתית, כאילו אתה הוא האשם בפרידה… כאילו אתה הוא זה שנטשת ובגדת

באמונם. בפגישה עם ילדיך אתה מנסה לסגור על הפערים, מוצא את עצמך נדבק כמו עלוקה, וילדיך לא מבינים מה עובר עלייך, מה השינוי שחל בך?

לעיתים זה מקרב ולעיתים זה מרחיק, לאחר הפירוד אתה מוצא את עצמך מרושש, לא רק מנטלית, רוחנית, פיסית, אתה גם מרושש כלכלית.

כי בית המשפט פסק לך לשלם מזונות, הרבה יותר ממה שידך ועבודתך מסוגלים לנפק, שכרת דירה, ועליה צריך לשלם, אתה מצמצם את ההוצאות למינימום הכרחי, אך ייתרת החובה

בבנק תופחת כל חודש ואת הבנק ממש לא מעניין שחייך עברו מהפך. גם לאחר שאתה משלם מזונות ההוצאות הכספיות על ילדיך לא מסתיימים. הם רוצים צעצועים, ממתקים, ביגוד,

הנעלה, הצגות ועוד. את עצמך אתה מבטל לחלוטין. אתה חי עובד ונושם ועושה כל מאמץ לצוף מעל המים.

באופן בלתי מסויג מדינת ישראל על כל שלוחותיה הופכת לבת בריתה של האישה. בית המשפט נענה אוטומטית לבקשת האישה למשמורת על הילדים, בית המשפט נעתר לבקשת

האישה למזונות גבוהים בלי לתת את הדעת למשכורתך, פקידת הסעד שמעולם לא ראית ושמעת ממליצה בחום על גרושתך כאם האידיאלית,

ואתה הגבר הופך לבן ערובה של גרושתך,

אתה מתגעגע לילדיך? אז מה, אינך יכול ללכת לבית הספר, לגן או לביתה, ופשוט לומר להם "היי, התגעגעתי, אני כאן". במקרים אלו אחרי מספר שעות תמצא את עצמך מאחורי סורג ובריח עד להבאה בפני שופט, במקרה הטוב תורחק מביתה של גרושתך למשך 14 יום, במקרה הגרוע ירחיקו אותך מהעיר למשך 30 יום. משמע תצטרך לשכור חדר בעיר זרה ותשלם

גם על הדירה ששכרת. כל זה בנוסף למזונות הגבוהים שפסק בית המשפט, ומהיכן נביא את הכסף?

אם עסקתי במזונות הרי שאין חוק יותר מפלה מחוק המזונות, החוק הזה קיים לפני שנים רבות, עוד לפני שהנשים הפכו לנשים עובדות, קרייריסטיות, מספר רב מהנשים מרוויחות הרבה

יותר מהגברים, אך מזונות הן דורשות, והרבה. כמובן ששוב, מערכת המשפט מקבלת את התביעה, ואני שואל: "האם אנו הגברים צריכים לשלם לאישה בכדי שהיא תגדל את ילדינו?"

"האם אנו המשלמים בבריאות, בעצבים ובחוסר אונים צריכים לשלם שכר עבודה לאישה אשר שמה אותנו על כוונת ההרס והחידלון שמכוונת את כל ישותה להרוס את חיינו?

בהנחה ואנו משלמים 2000 שקלים לכל ילד, האם האישה מוציאה סכום דומה? האם ההוצאות לילד אחד מסתכמים ב-4000 שקלים? שוב מערכת המשפט בישראל על מחדליה רומסת

ברגל גסה את חירותו של הגבר בחוסר התחשבות בחייו וברצונו ושאיפתו לחיות חיים נורמטיביים.

איני אומר שכל המקרים דומים. איני אומר שאין גברים אלימים, אלא שמערכת בתי המשפט, השופטים, לשכת הרווחה, צריכים וחייבים לתת הזדמנות לאדם, לגבר, לאב, לשקם את חייו.

משטרת ישראל צריכה וחייבת לבדוק כל תלונה, ואם הרשויות מוצאות כי התלונה היא מגמתית או שקרית, לקנוס את האישה ולחייבה בתשלום על שעות עבודה, הן של המשטרה, והן

של הנחקר. לא יעלה על הדעת שכל תלונה של אישה תתקבל כתורה מסיני, הקלות הבלתי נסבלת של משטרת ישראל כלפי מעצרי גברים גרושים מזכירה משטרים אפלים אשר אינם

ראויים להיות בארצנו. אני מצפה מכל הרשויות לעשות צדק ולא לשלול מהגבר את התקווה והאמונה שיום יבוא והוא ישקם את חייו. חיי הגבר נהרסו ביום בו הוא עזב את הבית, את כור

מחצבתו, את ילדיו, את פרי עמלו, הוא משאיר מאחוריו את כל אשר בנה במשך חייו, את היקר לו, את ילדיו.

אותו גבר עובר וחווה יום יום תקוות ואכזבות, ומשקעים רבים, בדידות נוראית ומשא כבד של זיכרונות.

אנו הגברים תולים את תקוותנו האחרונה ברשויות החוק והצדק, בבקשה אל

תאכזבו אותנו. בפן האישי, חודשים רבים אני מנסה לשנות חשיבה שלילית על המין הנשי, מקרה זה הזכיר לי מדוע ואיך הגעתי להחלטה להתנזר.