יבשת אמריקה, מרכז אמריקה שפה רשמית ספרדית עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר) הוואנה 23°8′N 82°23′W משטר רפובליקה קומוניסטית ראש המדינה – נשיא סגן נשיא ראש ממשלה נשיא ראול קסטרו מיגל דיאס-קאנל ראול קסטרו הקמה

תוצאת תמונה עבור דגל קובה

– הוכרזה – הוכרה מלחמת ארצות הברית-ספרד 10 באוקטובר 1868 20 במאי 1902 שטח[1] – דירוג עולמי – אחוז שטח המים 110,860 קמ"ר[2] 106 בעולם זניח אוכלוסייה[3] (הערכה ליולי 2016) – דירוג עולמי של אוכלוסייה – צפיפות – דירוג עולמי של צפיפות 11,179,995 נפש[2] 78 בעולם 100.85 נפש לקמ"ר 103 בעולם [הצגה]אוכלוסייה לפי גילאים תמ"ג[4] (הערכה לשנת 2014) – דירוג עולמי – תמ"ג לנפש – דירוג עולמי לנפש 128,500 מיליון $ 80 בעולם 11,494 $ 127 בעולם מדד הפיתוח האנושי[5] (2015) – דירוג עולמי 0.775 68 בעולם מטבע פסו קובני ‏ (CUP) אזור זמן UTC -5 סיומת אינטרנט .cu קידומת בינלאומית 53

קובה היא האי הגדול בקאריביים, ובמובנים רבים המיוחדת שבמדינות האיזור: עקב היותה קומוניסטית ומבודדת הצליחה קובה לשמור על זהות לאומית ייחודית ולמעשה שמורת טבע קומוניסטית באיזור זה של העולם. מאז המהפיכה הקובנית של פידל וראול קאסטרו, צ'ה גווארה וחבריהם סובלת קובה מאמברגו אמריקני אשר שימר אותה כמדינה ייחודית שהצליחה לשרוד את נפילתן של מרבית המדינות הקומוניסטיות בעולם בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 ובראשן ברית המועצות שהייתה בת הברית והגב הכלכלי של קובה. בשנים האחרונות היה נראה שמדיניותו של הנשיא לשעבר אובמה לשבור את האמברגו והיה חשש גדול של אוהבי קובה כי נירמול היחסים יביא להצפתה של זו בתרבות האמריקאית כפי שקרה במדינות רבות באמריקה המרכזית והאיים הקאריביים, ואולם חילופי השלטון בארצות הברית ככל הנראה יעכבו מגמה זו, לשמחתם של הטיילים המעוניינים לבקר במדינת האי הייחודית הזו, שנותרה כמעט יחידה בעולם (בוודאי בחצי המערבי או הצפוני שלו) שהצליחה להימנע מאימוץ תרבות הצריכה והשפעתה של הגלובליזציה. קובה היא שמורת טבע אמיתית של עידן בו הייתה גם שיטה כלכלית אלטרנטיבית לכלכלת השוק החופשית, ושבמקום שלטי פרסומת וצריכה בהם לרוב מככבות נשים בניסיון למכור מוצרי צריכה – ישנם שלטי תעמולה מצוירים ביד אדם הקוראות לרוב קריאות מהפכניות כשבמקום דוגמניות מככבים מהפכנים מזוקנים. על אף שהאמברגו הותר מעט, המחסור בסחורות וחלפים במשך עשרות שנים ייצר יכולות אלתור מקומיות ושימוש ברכבים ומכונות שחלקן נותרו עוד מהתקופה האמריקאית של "ריקוד המיליונים" בקובה(עד שנות ה-50), ולכן האי הוא לא פחות ממוזיאון חי ונושם של רכבים אמריקאיים מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 שלא רק מתוחזקים אלא גם נוסעים וממלאים את כבישי הוואנה והערים הגדולות. מלבד המכוניות הענקיות שריד לעידן אחר, הרי שגם הארכיטקטורה הספרדית, האמריקאית והקומוניסטית שרדו את מבחן הזמן והופכים את הנוף האורבני הקובני ליייחודי ומרתק, עם שלל סגנונות אדריכליים שרובם ברמת תחזוקה מתקלפת ומעובשת, ריקבון עירוני במיטבו וגן-עדן לצלמים. בקובה באמת יש תחושה של שיוויון בין-גזעי, ונראה שאין התקבצות לקהילות על רקע אתני אלא כור היתוך חם והביל עם משפחות מעורבות. חופי הטורקיז הקאריביים הפכו גם הם למרכז משיכה עיקרי לתיירים שהפכו למקור הכנסה, ואולי הכי חשוב היא הכנסת האורחים, תחושת הביטחון ושמחת החיים של המארחים הקובניים רבי הגוונים שהופכים ביקור בקובה לחוויה ייחודית שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר. מורשתו של פידל קאסטרו אינה רק בניתוק מהגלובליזציה כי עם גם שירותי רפואה וחינוך ברמה גבוהה להמונים ולכן גם בני שיח אינטלקטואליים בכל קרן רחוב. אי אפשר שלא לציין גם את תרבות המוזיקה והריקודים הקובניים שהם חלק עיקרי בחוויית החיים בקובה גם כיום, אלה והתשוקה הקובנית מושכים לא מעט מערביים ואחרים שמחפשים אהבה בקובה, וישנה תופעה מעניינת של זוגות מעורבים בעיקר בהוואנה.

 

 

 

 

Optimization WordPress Plugins & Solutions by W3 EDGE