כעבור עשרה ימים מובל לבית החולים מעורפל חושים גופי כואב, נשמתי נסערת לא מבין, לא יודע, לא מעכל.

לעיתים שומע מלמול ורחש, פי יבש ושפתי חרבות. לא מצליח לחבר שתי אותיות.  הזונדה מטריפה לי את החושים.

בטני עטופה בפדים ותחבושות.  מדי פעם מרגיש יד מלטפת את פני, מחליקה מרפרפת, נצמדת ברכות סופגת זיעתי

האם אני חולם? הוזה? שומע את קולי שואל "אימא?!" אף אחד לא שומע, ואף אחד גם לא עונה.

יום יום מצפה ליד המלטפת את פני, אותה יד מנחה את רוחי הנסערת לחופים רגועים…

ביקור רופאים, מוצא עצמי בהכרה מלאה רופא שעומד מעלי ומחייך, מוציאים לי את הזונדה,

בקול צרוד אני מתלונן על כאבים בבטן. "זה יעבור" הוא אומר. עד היום קיבלת מורפיום, מהיום רק אופטלגין נוזלי.

 הלילה הזדחל לאיטו הכאבים מתגברים, מגשש אחר לחצן המצוקה, מרחוק שומע רשרוש רגליים.

מנסה לפקוח את עיני, הן כבדות, נדמה כי גושי עופרת על עפעפי, מוחי קודח ממחשבות. שאלות, תהיות, היכן אני?

מדוע איני מצליח לפקוח את עיני? זיעה קרה על גופי הדואב. מנסה לדלות זיכרונות תמונה אחרונה, מוחי קודח.

מושיט ידי אל מקור הכאב, אל בטני. ידי נתקלת בחפץ זר, לוחץ לחיצה קלה וכאב חד מפלח את גופי.

מפי יוצאת גניחה של חיה פצועה בקול מיוסר, בתחינה, מבקש מורפיום.

מישהו יושב על מיטתי מרגיש יד מונחת על פני, מלטפת את לחיי ,עוברת למצחי, סופגת זיעתי, מכיר את

התחושה, לא זוכר מהיכן. היד מנחה אותי למחוזות אחרים לחוף מבטחים. פי יבש שפתי חרבות.

שולח את ידי מצמיד את היד אל לחיי מוביל אותה אל פי ומנשק. במהירות היא מושכת את ידה, שומע את

צעדיה עוזבים את חדרי.  מנסה, לומר, לשאול, לבקש. במאמץ מוריד רגלי מהמיטה מנסה לעמוד' ללכת

אחרי… גופי קורס כמו מריונטה שבאחת עזבו את חוטיה.

מישהו קורא שוב ושוב בשמי, אט אט עיני נפתחות, האור מסנוור, אני שכוב על גבי, מעלי פני אישה לבושה בלבן.

בעיניים מעורפלות אני בוהה בה, היא מחייכת, בקול סדוק שואל "היכן אני?"

"בבית חולים" היא עונה, "איבדת את ההכרה וחזרת אלינו חזרה." שומע את גלגלי מחשבתי נעים במהירות מתחיל לראות תמונות,

זיכרונות צפים ועולים, עוצם את עיני וזוכר, ג'בל ברוך, לבנון, אוקטובר 1982.

ידה מונחת על מצחי, יש לך חום היא מצהירה, מגע ידה על עורי מוכר, זכור לי, עוצם עיני. זוכר לילות טרופות שינה והזיות,

ויד שיודעת ומרגיעה את כאב גופי ונשמתי. בהבזק, מחשבתי מתבהרת, התודעה והידיעה מחלחלים לתוכי.

אני מישיר אליה מבט, עיני צוללות לתוך עיני השקד המכסות חלק גדול מפניה ונראה כאילו כל פניה הם זוג עיניים שחורות, מהפנטות.

את עיניה מעטרים ריסים ארוכים המדגשים את עומק אישוניה מבטי חולף על שפתיה המשורטטות הנמתחות לרווחה כאילו מזמין את פי לנשקם.

פניה רציניות מדי לגילה הצעיר. את ראשה מעטר שיער קצר המכסה את עורפה, גופה השברירי כמו נטמע במדים הלבנים.

לא יכולתי להתיק את מבטי ממנה, כל פלג בגופי רצה להיטמע בגופה ולהתמוסס בדמה ולזרום ולתור כל וריד ונים בתוכה, ליבי התפוצץ,

געש, ואהב. ליבי זכר רגש זה לאהבתי הראשונה והאפלטונית השייכת לילדה העונה לשם נועה והיא ארעה בבית ספר היסודי כפר הנוער בן שמן.

אהבתי לנועה נמשכה כארבע שנים בלי שידעה כלל על קיומי.

עשר שנים חלפו מאז ידע ליבי רגש כלשהו, ועתה הוא יצא בסערה מכלאו ויצא לחופשי, כובש אותי בכל עוצמתו,

כמפל מים שוצף וגועש סוחף את סירת רגשותיי בטלטלה פראית ללא יכולת לשלוט לכוון לדעת להבין…

כאדם טובע שלחתי יד לאחוז בידה, היא לא התנגדה ידיי אחזו בחיים לא לי. בחיים אחרים שטרם ידעתים,

משהו קדום, פראי, חייתי, אחזתי בה כאדם האוחז בחיים ולא מרפה.

גופי נשאב לגופה ורק ידה השאירה אותי עומד על קורה צרה מעל כל העולם, איבדתי את ישותי בין הזיה

למציאות. העולם סביב לא היה קיים,רק היא ואני, מגע ידה הקטיפתי הזקיף והבעיר את תשוקתי הכבויה

עיניה השחורות הביטו בי ברוך בפליאה אני ראיתי בהן אהבה, או שהיה נדמה לי.

"זה לא ילך" שומע אותה אומרת. "כבר מאוחר" אני עונה. באצבעותיי כותב על כף ידה אני אוהב אותך רואה בעיניה בהלה,

היא מושכת ידה מידי ויוצאת מהחדר. גופה המתרחק נוטל מגופי את פיסות חיי האחרונות.

 כאבי גופי התחלפו בכאבי לב, בכל יום המתנתי שעות לבואה, את הזמן מילאתי בהזיות בו היא ואני ביחד,

ראיתי אותנו מטיילים יד ביד, בונים בית,מביאים ילדים, ראיתי אותנו מתייחדים בעשרות מקומות ותנוחות.

דמיינתי גופי עוטף את גופה השברירי וידי חולפות ומלטפות חמוקי גופה, מיצי תאוותי ותאוותה מתמזגים,

שפתותינו נצמדות נושכות, נשאבות שואבות את השני, לשוני כמו סומא מגששת אחר קימורי גופה מגלה מקומות נסתרים,

גופה מתקמר אלי נענה אלי בתשוקה אינסופית. אני גוהר מעליה מטביע נוזלי תשוקתי בגופה.

ביקור רופאים, בחיוך ענק ובחגיגיות הם מבשרים "מחר אתה עוזב את בית החולים."

גופי קופא,האדמה נשמטת מתחת לרגלי, ראיתי את חיי בלעדיה כמלים, מאוימים, לרגע לא דמיינתי את חיי בלעדיה,

רציתי לחבקה להתאחד אתה ולמות.וכי מה יהיו שווים חיי בלעדי המלאך בלבן שלי?

השעות הדקות השניות כמו האטו את מהלכן, השמיים קיבלו גון אפור בדיוק כמו חיי, גשם החל לרדת ובשעה היעודה היא הגיע למשמרת הלילה.

כשנכנסה לחדרי כבר הייתי תשוש ממחשבות אובדניות, היא הביטה בי וכמו קראה מחשבותיי…

ידה הונחה על מצחי הרגשתי גוף מתכתי, אחזתי בידה,עיני מיאנו לראות את הטבעת הקושרת אותה לגבר אחר,

לחיים אחרים שאיני חלק מהם. עיני הופנו אליה בכאב בשאלה, ידיה נשלחו אל כפתורי חולצתי ובאיטיות פרמה כפתור אחר כפתור

כמו נתנה לי לעכל ולחוות את הרגע, כף ידה הונחה על הצלקת הטרייה בבטני מחליקה במורדותיה מתעכבת בשיפוליה כאילו חוככת בדעתה אם לעצור או להמשיך,

בחוזקה אחזתי בידה והובלתיה אל מקור תשוקתי הגואה, שפתותיה נצמדו אל שפתותי.

פי יונק מנשימות פיה, ידי מגששות כובשות כל פיסה בגופה השברירי .רוצה לנצור את הרגע, להקפיא את הזמן ,

לשכוח את קיומי, קיום הזמן, המקום, את טבעת החנק שחובקת את אצבעותיה וחיי. ביקשתי את נפשי למות בזרועותיה.

ליבי גאה מאהבה בטירוף חושים באחדות גופנו הלופתים זה את זו כלפיתת הגוסס בחיים.

חלומותיי הזיותיי מתגשמות אני נוצר בראשי ובליבי כול תנועה כל הברה. מטביע בגופי זיעת גופה וריח תשוקתה.

אהבתי אליה טשטשה את הקווים בין גבולות ההיגיון לטירוף בין המציאות לדמיון בין החיים איתה והמוות בלעדיה.

כאקורד אחרון של חיי זרעי אהבתי נטמעו בגופה והיא לוחשת באוזני את אהבתה.

דמעותיה זלגו והרטיבו את פני, אני אישה נשואה אומרת, כמו ניסתה להזכיר לעצמה יותר מאשר לומר לי.

ללא אומר אספה בגדיה והשאירה חותמה בגופי וליבי לעוד שלושה עשורים.